בארץ רחוקה רחוקה, לפני שנים רבות, איש אחד הלך להתבודד ביער. הוא נשא תפילה מעומק ליבו, הודה לה' ובכה על מצבו הכלכלי הקשה. לפתע שמע רחש בין השיחים. הוא התקרב אל המקום שממנו נשמע הרעש, ומצא תלולית עפר שלידה את חפירה. מוזר… הרהר לעצמו. הוא אחז באת והחל לחפור את התלולית, ולהפתעתו מצא תיבה. האיש הוציא את התיבה מן הבור וגילה בה אוצר מטבעות זהב. "תודה ה'!" צעק בשמחה. אך מיד נעצר וחשב. אדמות היער שייכות לאציל ואם יביא את האוצר לביתו, אשתו תספר על המציאה לשכנותיה, והאציל ידרוש את האוצר ששייך לו לפי החוקים שקבע. והרי ה' הטוב זימן אותו לאוצר הזה ממש באורח נס, והאדמות למעשה שייכות לריבונו של עולם, ולא לאדם בשר ודם… גם אם יאמר לאשתו שתשמור את הדבר בסוד, בסופו של דבר היא תספר לאחת מחברותיה מבלי לשים לב וזה יתגלגל לפתחו של האציל. אז מה עושים?
רעיון הבריק במוחו. השאיר האיש את התיבה בבור, בידיעה שאם היא אכן מיועדת לו ישוב וימצא אותה, וחזר לביתו. מהבית אסף כיכרות לחם, שטרות כסף ודגים ושב ליער. את הלחם הניח על ענפי העץ, את הדגים על שיח ואת שטרות הכסף נטע באדמה. "אשתי! אשתי!" פרץ בסערה לביתו "לא תאמיני!" התנשף.
"מה קרה?" שאלה האישה.
"חזרתי עכשיו מהתבודדות ביער שמאחורי ביתנו, ולא תאמיני מה ראיתי!"
השניים מיהרו לעבר היער. "תראי!" האיש קטף כיכר לחם והגיש לאשתו. האישה נדהמה. "מה זה? כיצד זה ייתכן?" היא החלה להסתובב ביער, קטפה דגים מהשיח ושלפה שטרות כסף מתוך האדמה הלחה. מרחוק שמעה את קולו של בעלה קורא לה. היא חשה אליו ולא האמינה למראה עיניה. בעלה עמד מלוכלך בבוץ ובידו תיבת אוצר. "מאיפה התיבה?" שאלה. "היא פתאום עלתה אליי מתוך הבור". ענה האיש. הם פתחו את התיבה והחלו לרקוד בשמחה. השניים לקחו את התיבה וחזרו לביתם. לאחר מספר ימים קיבל האיש זימון לארמון האציל. הוא קרא לאשתו, והם הלכו יחד.
"שלום", אמר האציל. "שמעתי שיש לך משהו ששיך לי. "
"אין ברשותי שום דבר ששייך לך", היתמם האיש, ובליבו חשב, שהרי התיבה נשלחה לו מה' ולא שייכת לאציל.
"שמועה הגיעה אליי שמצאתם אוצר באדמות ששייכות לי."
"צר לי, כך אשתי סיפרה לחברותיה, לפעמים יש לה נטיה להגזים. אתה מוזמן לשאול אותה בעצמך. "
האציל התבונן באשה ושאל "האם מצאתם אוצר לפני מספר ימים ביער?" שאל האציל.
"כן," אמרה האישה. ומרוב בהלה התחילה לספר "לפני מספר ימים היינו ביער, קטפנו לחם מהעצים, שלינו דגים מהשיחים והוצאנו שטרות כסף מהאדמה, ואז לפתע עלתה מתוך הבור תיבת אוצר!"
האציל המאוכזב הביט באישה המבוהלת, הביט באיש הנבוך, ופטר אותם בהינף יד.
"לכו לדרככם. ואתם, " אמר לעבדיו, "תבדקו טוב את הסיפורים שמגיעים לאוזניכם לפני שאתם שולחים את כל המשוגעים אליי".
למה ה' ברא בעולמו שיגעון? שאל דוד המלך. את הכל, כמעט, הוא הבין. אבל את זה לא. למה יש משוגעים בעולם? וה' ענה לו, חכה ותראה. כשפגש אכיש מלך גת את דוד, רצה להרוג אותו. דוד הוריד ריר על זקנו והחל לדבר שטויות ולכתוב על הקיר דברים חסרי הגיון כמשוגע, ואכיש מלך גת פנה למשרתיו והעיר להם בכעס, "קחו אותו מפה! החסר משוגעים אנוכי שהבאתם את זה להשתגע עליי?!"
המשוגע בעיננו הוא האדם השונה. אם הכלל מתנהגים באופן מסוים, המשוגע הוא זה שמתנהג באופן יוצא מן הכלל. למשל, בחברה שבה כולם מחללים שבת, המשוגע יהיה זה שישמור שבת. בחברה שבה כולם גונבים אחד מהשני, המשוגע יהיה זה ששומר על דרך הישר. למעשה, המשוגע הוא לא משוגע באופן מוחלט, הוא משוגע באופן יחסי. אם לא היו אחרים שחיים סביבו באופן שונה, הוא לא היה משוגע. ישנו משל של רבי נחמן על אנשי עיר שלמה שאכלו מחיטה מסוימת והשתגעו, והיחיד שלא אכל מהחיטה הזו היה המלך. בסוף אנשי העיר רצו להרוג את מלכם, כי ראו בו משוגע, אז גם הוא נאלץ לאכול מהחיטה.
למעשה, הדרך היחידה של המשוגע להתקבל בחברה היא להסתיר את השיגעון שלו. אבל האמת לא יכולה להשתנות, היא לא יכולה להתחפש למשהו אחר. אם אדם טוען שהוא המשיח, אבל מחלל את הדת- הוא לא המשיח. אם יש זרם ביהדות שטוען שהוא נכון יותר אבל מתיר התבוללות- הוא שקרי. הרבה פעמים אנשים "גדולים" משתנים כדי להתאים את עצמם לכלל, כדי להישאר מקובלים בעיני הכלל. הם בעצם קטנים ומתכסים באצטלת שקר כדי שיאהדו אותם. התורה היא לא כזאת! הכללים שנכתבו בתורה הם נצחיים, הם לא משתנים לפי גחמות החברה. אי אפשר להתאים את ההלכה לזמננו או לשנות לפי שינוי הזמנים ואופי האנשים מצוות כמו שמירת שבת, ברית מילה, גיור, שמיטה וכו'. האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ובעזרת ה' כשיבוא משיח, כל השקרים יחשפו.