זאב בחלוק לבן

בשנת 1962 נערך באוניברסיטת ייל ניסוי פסיכולוגי מעניין. סטנלי מילגרם, חוקר ופסיכולוג אמריקאי (ויהודי), ניסה להבין כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים שיתפו פעולה עם זוועות השואה, עם רצח סיסטמתי של אנשים. מילגרם האמין שהציות העיוור של בני העם הגרמני לחוקים אכזריים נובע מאלמנטים בולטים בתרבות הגרמנית, ציות לחוקים, לסדר, להיררכיה, למשמעת ולארגון וכו'. בהתייעצות עם פרופסורים אחרים ממחלקתו האמין שתוצאות הניסוי על בני עמו האמריקאים יהיו שונים לחלוטין מאלו של בני העם הגרמני. להערכתם רק 4 מ1000 משתתפים, שהם למעשה הסדיסטים שבשולי החברה, יפגעו בצורה הקשה ביותר בעמיתיהם לניסוי.

כל משתתפי הניסוי היו גברים בריאים בנפשם בגילי 20-50. הם נבחרו באקראי (לכאורה), באמצעות הגרלה, להיות המורים, ובחדר סמוך ישבו אלו שנבחרו (לכאורה) באקראי להיות התלמידים. ה"תלמידים" היו שחקנים שידעו והבינו את מטרת הניסוי, ושיתפו פעולה עם החוקרים. ההנחיות פשוטות, בכל פעם שהתלמיד עונה לא נכון על שאלה מסוימת שהמורה שואל אותו, המורה מרים מתג שמעביר מכת חשמל לתלמיד. כמובן שהשחקנים לא באמת חושמלו, בכל פעם שהמורה הרים את המתג הם הקרינו כאב שמתאים לעוצמה שנרשמה. בכל פעם עוצמת הזרם שמועבר היתה ב15 וולט גבוהה יותר מהפעם הקודמת בה התלמיד טעה. בהתחלה התלמיד לא מרגיש כאב, החשמול יהיה לא נעים (כדי להמחיש את ההרגשה, החוקרים נתנו מכת חשמל אמיתית בעוצמת 15 וולט למשתתפי הניסוי ה"מורים"), אך הרמה הגבוהה ביותר, 450 וולט, היא רמה שמסוגלת להרוג אדם. סמוך למורה היה חוקר לבוש חלוק, שתפקידו היה לעודד את המורה להמשיך בניסוי באמצעות אמרות כמו "אל תדאג, כל האחריות לשלומו של הנסיין עליי", " אתה לא יכול לעצור עכשיו, הניסוי חייב להימשך".

התוצאות של הניסוי הדהימו את החוקרים ואת מילגרם עצמו- אף לא אחד מהמשתתפים ה"מורים" בניסוי, לא עצר לפני שהגיע ל300 וולט- שלב שבו ה"תלמיד" בחדר הסמוך צורח מכאבים ומתפתל בכסאו, ו-65% ממשתתפי הניסוי המשיכו לחשמל את עמיתיהם עד לרמה הגבוהה ביותר- רמת מתח של 450 וולט, שמסוגלת להרוג בן אדם (ואף נכתב על המתג בגדול "סכנת חיים!"). כלומר, שני שליש ממשתתפי הניסוי היו מוכנים להרוג בן אדם, כי דמות סמכותית בחלוק לבן אמרה להם שזה בסדר.

אתן חושבות שאם הניסוי היה נערך היום התוצאות היו שונות? כך חשבו גם החוקרים, ולפני 5 שנים נערך בפולין ניסוי דומה, עם אותן התוצאות.

מסקנות החוקרים היו:

יותר קל לנו לפגוע באנשים שאנחנו רחוקים מהם פיזית ורגשית. פחות אנשים שיתפו פעולה כאשר היו עם הנבדק שחשמלו באותו החדר. רק 40% המשיכו לרמה הגבוהה בותר, לעומת 65% כאשר היו בחדרים שונים.

היוקרה והמוניטין של החוקר/מקום הסמכות- כאשר הניסוי נערך באוניברסיטת ייל, 65% ממשתתפי הניסוי המשיכו בניסוי, כאשר נערך במכון מחקר אנונימי רק 48% שיתפו פעולה עד הסוף.

ההדרגתיות- כאשר החוקרים אמרו לקבוצת נסיינים לחשמל את האדם שבחדר ב450 וולט, אף לא אחד מהם הסכים. רמת הציות עולה כאשר הפקודות עוברות באופן הדרגתי מגרימת נזק קל ולא משמעותי לפקודות שמעמידות את הקורבן במצב של סכנת חיים מיידית.

הקרבה הפיזית למקור סמכות (אדם עם חלוק לבן) שמעודד אותם לפעול כך גרמה לרוב הנסיינים להמשיך. כאשר הפקודות ניתנו להם מרחוק, טלפונית, רק 21% צייתו והמשיכו בניסוי.

היו עוד מסקנות מהניסוי המזעזע הזה, אבל למה זה חשוב לנו? כי בתוך כל אדם שוכן זאב. אגדת עם של שבט הצ'ירוקי מספרת על סב שהסביר לנכדו את דרכו של עולם. מראשית הבריאה ישנם שני זאבים- אחד מייצג את הטוב שבעולם, את הבניה והחיים, האהבה, ההכלה, הסבלנות, עשיית הטוב, והשני את ההרס, המוות, השנאה לאחר ועשיית הרע, ושניהם נמצאים במלחמה תמידית. וכשהנכד שאל "ואיזה זאב מנצח, סבא?" ענה לו הסב- "הזאב שאותו אתה מזין."

תארו לכן אדם מן הישוב. יש לו שם וחלוק לבן, הוא מייעץ לאנשים שמגיעים אליו מרחוק, אנשים שהוא לא מכיר, ובאופן הדרגתי, ממש כמו בניסוי של מילגרם, הוא נותן להם מכות חשמל. בהתחלה קטנות- לא נעים, אבל בסדר. הוא פוגע בהם כי הוא יכול. כל פגיעה כזו מזינה את הזאב הרע שבתוכו. זה מתחיל מאמירות, ואז נגיעה פה ושם, ולאט לאט האיש עם החלוק הלבן צובר כח. המוניטין שלו עולה, כי יותר אנשים מגיעים להתייעץ איתו, וכי גורמי סמכות מפנים אליו. לא בכולם הוא יפגע, עם הרוב הוא יהיה בסדר, אבל הזאב הרעב שבתוכו, הזאב הרע, כבר קיבל מנה או שתיים והתיאבון שלו עולה. והם ישתפו פעולה, אפשר להאשים אותם? חלוק לבן אמר להם, גורם סמכות הפנה אליו, הוא עומד לידם, יש לו מוניטין והוא אומר שהכל בסדר ואפשר להמשיך, ובכלל זה לא כזה נורא… בהתחלה.

פעם בכמה זמן נחשף כזה איש עם חלוק לבן. הזאב הרע בסוף בולע אותו מבפנים, לאחר שהשתלט עליו. אם גם אתן, גם אתם כאלה, שתדעו שאתן/אתם במדרון תלול. הסירו את החלוק הלבן לפני שהחשמול הקל יהפוך אט אט לנורה מהבהבת של סכנת חיים, וטפלו בעצמכם. הזינו את הזאב הטוב.

עולא אמר כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא: נעשית לו כהיתר (קידושין מ.)

במסכת קידושין נאמר שאדם שעבר עבירה יותר מפעם אחת, עבורו העבירה נעשתה כהיתר- כלומר הוא מקל לעצמו באותה עבירה. לפי הגמרא, אדם שעשה את אותה עבירה פעם אחת, לא דומה לאדם שעשה את אותה עבירה פעמיים, שכן אחרי פעמיים יהיה לו כבר קשה יותר להפסיק. תמיד אפשר לחזור בתשובה, אך כדאי לעשות זאת מיד אחרי הנפילה הראשונה. אם חלילה חטאתם, וזה יכול לקרות לכל אחד, היזהרו מאוד לחטוא שוב באותו עניין, כי משם אתם הופכים את העבירה להיתר ומאבדים שליטה.


ואם אתן/אתם קורבנות לזאב כזה, אדם שאיבד שליטה על היצרים שלו, אל תרגישו אשמה. רובנו היינו נוהגים כמוכם.

מתבשלים בקושי

ילדה אחת ניגשה אל אביה וסיפרה לו על היום הנורא שעבר עליה בבית הספר. החברה הכי טובה שלה רבה איתה, היא לא הצליחה להתרכז במהלך המבחן ולסיום שכחה את המילון בכיתה ולא מצאה אותו כשנגמרה ההפסקה. "זה היה יום כל כך נורא," בכתה לאביה "לא בא לי בכלל ללכת יותר לבית הספר." אביה הושיט לה יד ולקח אותה אל המטבח, שם העמיד 3 סירים על הכירים. כל סיר מילא במים, והדליק את האש. בסיר אחד שם האב ביצה, בסיר השני תפוח אדמה ובשלישי פולי קקאו. בזמן שהאש דלקה והמים רתחו, הסביר האב לבתו את הדברים הבאים:

"בחיים אנחנו מתמודדים עם הרבה אכזבות ותסכולים, לא תמיד הדברים מתרחשים כפי שתכננו. כאשר לאדם קורה דבר מה שלא תכנן, ובמיוחד כאשר קורים לו דברים רעים, הוא יכול לבחור איך להגיב. הוא יכול להתחשל מהקושי- לנסות להתגבר עליו ולהתחזק ממנו. הוא יכול לבכות, להיחלש ולאבד אמונה. אבל אלו לא שתי האפשרויות היחידות" האב כיבה את האש, והראה לילדה את הסירים.

בסיר אחד, הביצה הרכה, עם הקליפה השברירית והתוכן הנוזלי, נעשתה קשה וחזקה.

בסיר השני, תפוח האדמה הקשה נעשה רך למגע.

בסיר השלישי, פולי הקקאו, שהתבשלו במים ממושכות, העניקו למים את טעמם ואת הארומה הנפלאה שלהם.

"בשלושה סירים היו שלושה דברים שעמדו בפני אותו מכשול- המים הרותחים. הביצה הרכה התקשתה, בדיוק כמו אותו אדם שכאשר נתקל בקושי מתחזק ומתחשל. תפוח האדמה הקשה והחזק התרכך, כמו אותו אדם שכאשר נתקל בקושי- נחלש, ואילו פולי הקקאו… הם העניקו למים את טעמם הנפלא. יש אנשים שעומדים בפני קושי, והם לא נשברים והם גם לא מתחשלים- הם הופכים את הקושי להזדמנות. הם ממתיקים אותו. בכל קושי ישנה הזדמנות…

לא יכול להיות מצב שה' נתן לנו קושי מסוים בלי הכלים להתגבר עליו. כל אדם נולד עם ארגז כלים שייחודי רק לו, ובעזרתו הוא יכול להתגבר על כל הקשיים. אותו בורא עולם שהציב בפנינו את הקושי, הוא זה שיעזור לנו לצאת ממנו.. עצמו עיניים, חשבו על הכלים שה' נתן לכם, חשבו על הקושי. ואם זה לא יבוא לכם לבד, קחו לגימה מהשוקו. אני בטוחה שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם מותר לחתוך חלק רקוב מפרי בשבת ולאכול את שאר הפרי?

מותר, אם אוכלים את שאר הפרי לאלתר (ולא מכינים מראש).

האם מותר לברור עצמות דגים תוך כדי האוכל?

מותר, ואין זה נחשב כאיסור בורר כיוון שזו דרך האכילה של הדג.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם מותר לאכול בשבת אוכל שהביאו בכלי רכב במהלך השבת?

בדיעבד אין לאסור את האוכל כיוון שהיה ראוי לאכילה לפני שהסיעו אותו, אך לאדם או לקהילת יראי שמים ראוי להימנע.

האם מותר להוציא ענבים רקובים מתוך אשכול ענבים בשבת?

אסור לברור את הפסולת מהאוכל, לכן אסור להוציא את הענבים הרקובים מהאשכול. יש להוציא את הענבים הראויים לאכילה ולאכלם לאלתר.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם מותר להשתמש בשבת במים חמים שמתחממים בדוד שמש?

מותר לצורך שטיפת כלים וכדומה (לא לרחצה), אף על פי שבשעה שפותחים את זרם המים החמים מתבשלים מלמעלה מים קרים. בכל אופן במים שהתחממו בדוד חשמלי עדיף להחמיר לא להשתמש.

אם אני מפעילה מכשיר מיקרוגל באמצעות שעון שבת, האם מותר לי להשתמש בו?

אסור (ילקוט יוסף סימן שיח).

לראות את היופי

כמה פעמים כבר יוצא לנו לעצור את מרוץ החיים ולהנות מהרגע? אנחנו כל כך עסוקות בלעבוד, להרוויח, לעשות, שגם פעילות הפנאי שלנו מתוכננת עם סטופר. אנחנו קונות כרטיסים מראש, מזמינות מקום, דואגות לבייביסיטר. וכשההצגה נגמרת, או הסרט, או הסטנדאפ, אנחנו ממהרות לחזור הביתה לשחרר את הבייביסיטר, לארגן את הבית, להכין דברים למחר… ואם פתאום קורה משהו שלא תכננו, כמו חשמל שנפל, רכב שהושבת, ילד שצריך להיכנס לבידוד, המערכת שלנו מהבהבת בכל הכח באותות מצוקה, ואנחנו צריכות להתאפס ולתכנן מסלול מחדש, ואנחנו חסרות אונים. לא החשבנו את הגורם המפריע, ועכשיו שוב צריך לתכנן הכל מחדש. אז באמת נהננו מההצגה ההיא? מהסרט? אנחנו יכולות באמת להשתחרר מהמחשבות ומהתכנונים ופשוט להיות? להיות עכשיו, ברגע הזה, בהווה. לראות.

בשנת 2007, בתחנת רכבת סואנת של עיר הבירה וושינגטון, עמד כנר. הוא היה לבוש בגדי רחוב מרופטים וכובע מצחיה חבוש על ראשו. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בחודש ינואר, והיה קר. הכנר ניגן. כאלף אנשים עברו בתחנה בזמן ששהה בה. אמהות עם ילדים, מבוגרים שיצאו לסידורים, סטודנטים ואנשים צעירים שמיהרו לעבודה. לאחר מספר דקות של נגינה, מישהו הניח דולר בכובעו של הכנר, והמשיך ללכת. עברו מספר דקות נוספות, ילד בן 3 נעצר להאזין למוזיקה שניגן הכנר, אך אמו זירזה אותו להמשיך ללכת. הוא לא היה הילד היחיד שנעצר והוריו זירזו אותו… הכנר עמד שם 43 דקות ואסף 32 דולר. כ20 אנשים הניחו כסף בכובעו מבלי להאט את קצב הליכתם. 7 אנשים עמדו והקשיבו במשך 2-3 דקות, והמשיכו הלאה.

שמו של הכנר היה ג'ושוע דייויד בל, כנר יהודי אמריקאי מהמפורסמים בעולם. יומיים לפני כן הוא מילא אולם קונצרטים בבוסטון, שהכרטיס הזול ביותר אליו היה 150 דולר. הניסוי שהשתתף בו היה יוזמת הוושינגטון פוסט, והמטרה היתה לבדוק עד כמה אנחנו פנויים להבחין ביופי כשאנחנו מכוונים למטרות אחרות. ובאמת, היה שם הרבה יופי. הכינור שאיתו ניגן ג'ושוע הוא כינור מהמאה ה18 ששוויו 4 מליון דולר, והוא ניגן את אחת היצירות המורכבות בעולם. ועדיין, רק 7 אנשים נעצרו להקשיב.

העולם שלנו מלא ביופי, ואנחנו לא רואות. ה' ברא לנו גוף מושלם, עם מערכות מורכבות ומתואמות שפועלות במקביל, שאפילו טובי המדענים בעולם לא הצליחו לייצר משהו שדומה לו. ה' שם את הגוף המושלם שלנו, על שלל מערכותיו, בעולם מושלם, עם שלל מערכות שפועלות במקביל. ואנחנו כל כך מרוכזות במטרות שאנחנו מכוונות אליהן, שאנחנו לא רואות את היופי. פקחו עיניים.

חלק מפאזל

השנה תש"ד, המקום- מחנה ברגן בלזן. האדמו"ר מבלוז'ב אוזר אומץ ופונה למפקד המחנה, האס שמו, בבקשה אמיצה. ערב פסח מתקרב, אנו היהודים לא אוכלים לחם. הרשו לנו לוותר על מנת הלחם היומית כדי לאפות מהקמח מצות. המפקד האכזרי האס מתייעץ עם הממונים עליו והבקשה מאושרת. יהודי המחנה שמחים שיוכלו לקיים את מצוות אכילת מצה בערב החג, נקודת אור קטנה בתוך כל החושך שחוו.

ערב החג בפתח. היהודים העייפים והרעבים, שלדי אדם, אוספים לבנים לבניית התנור ומבעירים בו את האש. בזריזות הם לשים את הקמח במים שלנו, ובזמן שהמצות יוצאות מהתנור נכנס המפקד האס אל האוהל. עיניו יורות גיצי שנאה. יחד עם שומרי המחנה הגרמנים הוא מתחיל להכות ללא רחם ביהודים המסכנים, מנתץ את התנור ודורך על המצות שנאפו בנעלי הצבא הגסות שלו. כאשר עיניו קולטות את האדמו"ר מבלוז'ב נמתח חיוך שטני על פניו. הוא מתקרב לאדמו"ר, מפיל אותו לרצפה ובועט בו בחמת זעם, ללא רחמים. האדמו"ר, שהיה אז בן 56, שוכב על הרצפה מדמם, עדיין חי. לילה יורד על המחנה.

פסח, שנת תש"ד. אחד האסירים הצליח להסתיר שארית קטנה של כזית מצה תחת בגדיו. יהודי המחנה מתכנסים בשקט בביתן של הרב מבלוז'ב, ממלמלים את ההגדה, ומי יאכל את המצה? מי יקיים את המצווה? לכולם ברור שהאדמו"ר מבלוז'ב שסיכן את חייו, הוא זה שראוי לזכות בכבוד. האדמו"ר שולח ידו אל המצה, ואז נשמע קול מפאתי הביתן. זו האלמנה קאשצקי. היא התרוממה ממקומה ואמרה "תנו את המצה לבני הקטן, עבורו נערך הסדר הזה." האדמו"ר מהנהן.

המלחמה נגמרה, ברגן בלזן שוחרר. האלמנה קאשצקי מנסה לשקם את חייה וחיי בנה. מכרה סיפרה לה שיש עבורה הצעת שידוך, שורד מאותו מחנה בו היא שהתה. שמו ישראל שפירא. האיש נכנס לחדר, האלמנה מרימה את עיניה, והנה זה האדמו"ר. "למה שתרצה להשתדך איתי?" היא שואלת מבולבלת, "הרי אני לא ממשפחה מיוחסת, לא מבית של לומדי תורה."

האדמו"ר מהרהר רגע, ואז משיב לה בכובד ראש- "באותו ערב פסח, הדבר היחיד שעניין אותך היה "והגדת לבנך". להעביר הלאה לדור הבא את המורשת שלו. כולנו פחדנו על החיים שלנו, לא ידענו מה יביא איתו המחר, היינו על זמן שאול… ואת חשבת על העתיד ועל ההמשכיות של עם ישראל. בתוך כל התופת הזאת גילית אמונה, עמדת במבחן שגדולים ממך לא עמדו בו. זו האישה שהייתי רוצה שתהיה אם לילדיי."

יש אנשים שעברו תופת עוד בחייהם. הם מצאו בתוכם כוחות נפש עצומים כדי לשרוד, הסיפורים שלהם מעוררים בנו הרבה רגשות סותרים- עצב ושמחה, חלחלה והתפעמות. כשחושבים על אנשים שאיבדו את כל מי שיקר להם, שנותרו רעבים, שנאלצו לוותר על ערכים, על צלם אנוש, ועדיין חשבו על החיים ולא התמקדו במוות שהקיף אותם- הם הגיבורים של העם היהודי. בזכות האמונה שלהם אנחנו פה. ותארו לכם, אישה אחת שלא חושבת רק על ההישרדות שלה ושל בנה, אלא על החיים שיהיו לו, המורשת שתנחיל לו. העתיד של העם היהודי עומד לנגד עיניה, גם כשנראה שזה הסוף… שנזכה גם אנחנו, מתוך השגרה המשעממת שלנו, לזכור תמיד שאנחנו חלק אחד בפאזל של עם שקיים אלפי שנים, ולא לאבד תקווה. שדור העתיד תמיד יהיה לנגד עינינו.

הגשמה עצמית

שלמה ניגב את ידיו במגבת קטנה והתבונן בייאוש בטור המכוניות שהשתרך לפני המוסך. אנשים צפרו בעצבנות. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ושלמה כבר היה מותש. "זה מה שאעשה כל חיי?" חשב בייאושו, וניגש לבדוק את צמיגי הרכב שנכנס זה עתה למוסך. עוד יום עבודה חלף, המחשבות לא נתנו לו מנוח. שלמה נכנס למשרדו של ויקטור, חמו והבעלים של "מוסך ויקטור", והתיישב בכיסא שמולו. ויקטור הרים את עיניו מספרי החשבונות. "כן, שלמה? הכל בסדר?" שלמה כחכח בגרונו. היתה לו הצעה עסקית לחמו, ובליבו ידע שמדובר בהימור כבד… כאשר יצא מהמשרד של ויקטור, ליבו היה קל עליו. חמו הסכים להצעה. הוא חזר לביתו וקרא לאשתו- "עתליה! עתליה! שבי רגע, יש לי משהו חשוב לספר לך." עתליה יצאה מחדר הילדים והתיישבה על הספה, סקרנית לשמוע מה יש לבעלה להגיד. שלמה הלך מצד אחד של החדר לצדו השני, נופף בידיו בהתרגשות תוך כדי דיבור, וכך אמר- "שוחחתי עם אבא, אני רוצה להפסיק לעבוד במוסך. הוא אמר שיעזור לנו… אני רוצה להיות עצמאי. בואי נקים חברה משלנו, נמכור את כל מה שיש לנו, ניקח הלוואה, דבר כזה עוד לא היה פה…" "מה?" שאלה עתליה. "על מה אתה מדבר?" "אני מדבר על השכרת רכבים. נקנה 2 רכבי סוסיתא ונשכיר אותם, אנשים ישלמו לפי המחירון… את תראי שזה יתפוס!" עתליה היססה. לשלמה היתה עבודה מסודרת עם תלוש, אצל אבא שלה. למה לקחת הימור כזה? אבל יש לו כזה ברק בעיניים… אולי זה יצליח. "בסדר" אמרה. שלמה השכיר את שני רכבי הסוסיתא שקנה וראה הצלחה רבה. בהמשך משרד הביטחון פנו אליו וביקשו שישכיר להם 10 מכוניות סוסיתא לטווח הארוך. הוא חתם איתם על העסקה, למרות שלא היו לו 10 רכבי סוסיתא. בכסף שהרוויח קנה עוד רכבים. שלמה התעשר. הוא ואשתו עברו לגור בסביון, הוא נפטר בגיל 67 והשאיר אחריו אימפריה, שאתן וודאי מכירות כשלמה sixt. זה סיפור אמיתי על פועל מוסך פשוט עם חזון, שהגשים את חלומו.

שלמה יכל לקבל בהשלמה את גורלו, הוא היה במקום נח בחיים. היתה לו עבודה עם תלוש אצל חמו, חיים נוחים, הוא הסתדר בסך הכל. אבל זה לא הספיק לו. הוא ידע שהוא יכול יותר. אנחנו כולנו נולדים חלקים. לאט לאט החיים מפסלים מאיתנו צורה, חורטים בנו חריצים. אנחנו חוטפים מכה מימין, נשחקים משמאל, ובסוף נהיה איזה משהו. זו הצורה שאנחנו מסתובבים איתה. הצורה הזו פשוט נוחה לנו, כי היא זרימה טבעית, היא לא דורשת מאיתנו מאמצים. כדי לפסל בעצמנו את הצורה שאנחנו רוצות, אנחנו צריכות להשקיע. לא רק לחטוף מכות ולהתגבר, אנחנו צריכות לתת את כל מה שיש לנו. אבל זה מפחיד. איך נדע שלא נישאר בלי כלום? כאן בא מקום האמונה… ה' הוא רשת הביטחון שלנו "כי אתה ה' מחסי"- אתה המחסה שלי, בך אני בוטחת, "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירע רע". עם הרבה תפילות, עם הרבה אמונה בלב, נוכל לסתת את הצורה שנרצה.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם מותר להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחבר?

בית הכנסת הוא מקום של קדושה, אין עושים דרכו קיצורי דרך ולא נכנסים אליו רק כדי לקרוא למישהו. במידה ורוצים לקרוא למישהו שנמצא בפנים, ניתן להיכנס ולומר פסוק או דבר תורה, או לשמוע שיעור/דבר הלכה, או לשהות מעט בבית הכנסת, ואז יקרא לחברו.

כיצד לנהוג בקדושת בית הכנסת?

חשוב מאוד להימנע משיחות בטלות. בבית הכנסת לא נוהגים קלות ראש, לא קוראים עלונים בזמן התפילה (וודאי שלא עלונים עם דברי חול ופרסומות), לא משוחחים עם חברים ולא אוכלים או שותים (אלא אם מדובר בסעודת מצווה שמלווה בדברי תורה, או בשיעור תורה בו מחולקים כוס תה או קפה לעורר את השומעים).

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם נשים וילדים חייבים במים אחרונים?

מים אחרונים חובה גם לנשים, וטוב לחנך את הילדים שהגיעו לגיל חינוך שיטלו ידיהם במים אחרונים.

האם מותר לסדר את השולחן תוך ברכת המזון?

צריך לברך ברכת המזון בישיבה ובנחת, אין לעסוק בשום מלאכה בזמן הברכה.