אנשי הכפר לא ידעו את נפשם מרוב צער, חודש טבת כבר הגיע ועדיין לא ירדו גשמים. החליט רב העיירה לכנס את כלל הציבור לעצרת תפילה ותענית כדי להעתיר לריבונו של עולם שיקבל תחינתם ברצון. הגיעה העת ואכן כל אנשי העיירה למגדול ועד קטן העתירו בבכי ובתחנונים וקולם היה נשמע עד למרחוק עד שמראה מוזר נגלה לעיניהם: מרחוק הגיח לכיוונם ילד קטן כשבידו הקטנה אוחז במטריה. מיד סובבו כולם את עיניהם ועל פניהם נראתה תמיהה גדולה: מדוע חשבת להביא מטריה כשאף ענן לא נראה באופק? ענה להם הילד הקטן בפשטות ובתמימות: הלא התכנסנו כאן כדי להתפלל על הגשם ובוודאי שרבונו של עולם ישמע תפילתנו ויוריד לנו גשמי ברכה. אז כדי שלא יטפטף עלי גשם בזמן התפילה הבאתי איתי מטריה.

מהי אמונה? – שגם כשאתה רואה שדברים אינם זזים דע לך שהקב"ה מסובב הכל באופן הטוב ביותר שיכול להיות.

וכך אמרו חז"ל בפרקי אבות (פרק ה): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם" ואחד מהניסיונות מובא בתחילת פרשת לך לך:

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה".

נשאלת השאלה: מה הניסיון הגדול שהתנסה אברהם בהליכה זו, הרי גם אם לנו היה אומר הקב"ה לך לך… ואעשך לגוי גדול…" היינו הולכים בעצימת עיניים? וכי היה עולה על דעתנו שאברהם המאמין הגדול יסרב לציווי מפורש מה'?

אלא שהניסיון בו התנסה אברהם אינו ניסיון מיידי, אלא ניסיון עתידי – עוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת וכלום לא זז!

אין ילד!

אין הערכה מצד האנשים!

אין אוכל!

יש מריבות עם לוט ואבימלך!

ומחכים לו עוד הרבה ניסיונות…

וכאן יגיע הניסיון האמתי – האם אברהם יאמין במה שה' הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול" גם כשנראה שמתחת לפני השטח כלום לא זז, או שמא יעלה ספק בלבו האם באמת דברים אלו יתגשמו?

למה הדבר דומה?

משל לאיש צעיר ונמרץ שרצה להיות אדם גדול חשוב ונערץ. הלך ושאל את הזקן בקצה היער: מה עלי לעשות למימוש משאלה זו? ענה לו הזקן: לך לקצה היער ודחוף את ההר הגדול במשך שנה. הלך האיש הצעיר והנמרץ ועשה כמצוות הזקן. כעבור שנה ראה שההר כלל לא זז. חזר אל אותו הזקן כשכעס על פניו ואמר: הלא אמרת לי לדחוף את ההר, דחפתי במשך שנה וכלום לא זז! ענה לו הזקן: ביקשתי ממך רק לדחוף את ההר ולא להזיז אותו.

אברהם דחף את כל האנושות קדימה שבפועל לא ראה שום דבר זז!

אברהם לא זכה לראות נכדים (יצחק הביא את יעקב ועשו בן 60 וא"א הביאו בגיל 100 וחי 147 שנים).

אברהם לא זכה לראות את עם ישראל (עם ישראל קם רק במצרים – "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו") ורק הבטחות שמע מפי ה': "ידע תדע כי גר יהיה זרעך… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולמרות זאת העיד עליו הכתוב: "והאמין בה'".

וכמו בימים ההם כן בזמן הזה.

משיח משול לצמח וכפי שאנו אומרים בתפילה (המיוסדת על דברי הנביא): "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכך אנו מעידים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח… ואע"פ שהתמהמה…".

הצמח אינו נראה מיד מבצבץ מהאדמה, כך גאולת ישראל אינה נראית מיד אלא קמעה קמעה.

וזו בדיוק משמעות האמונה – ההבנה שהקב"ה לא עובד אצלי ואינו אמור להגשים את רצונותיי. בדיוק הפוך: משמעות האמונה היא שגם אם הקב"ה לא מגשים את רצונותיי אני יודע שהכל לטובה וכפי שפירש רש"י: "לך לך – לטובתך ולהנאתך" – אני מאמין שכל מה שה' עושה הוא לטובתי, גם אם זה מצריך ממני להתנתק מאיזור הנוחות שלי וגם אם זה מצריך ממני סבלנות רבה.

 

לגור בבית או לגור באוהל

בפרשת וירא טורח הכתוב להדגיש מספר פעמים שאברהם גר באוהל. נתבונן בפסוקים:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל".

לעומת זאת, טורח הכתוב להדגיש שלוט היה גר בבית. נתבונן בפסוקים:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

מה ניתן ללמוד מהשוואה זו?

א. בית אינו מזמין אנשים להיכנס לתוכו כמו אוהל. בית הוא מבצרו של האדם והדלת החוצצת בין האורח למארח מסמלת זאת. דבר זה מלמדנו על אהבת לוט את עצמו בעוד שאברהם הרעיף אהבה זו על זולתו.

ב. מי שנמצא באוהל בנוסף לאברהם זו שרה ואכן חז"ל לומדים מהמילה "ויאמר הנה באוהל" ששרה היתה צנועה. לעומת זאת לוט לא משתף את אשתו בכל תהליך הכנסת האורחים. לא לחינם היא נהפכה לנציב מלח כיוון שלא הגישה מלח לאורחים (מדרש).

ג. אברהם יושב בפתח האוהל ושרה יושבת בתוך האוהל. יש תפקיד לכל אחד ויש קשר בין החוץ לבין הפנים. לוט לעומת זאת יושב בשער סדום הרחק מביתו כיוון שלא מצויים אורחים בתוך סדום לכן הוא מנסה להשיגם מחוצה לה.

ד. המלאכים מסרבים להיכנס לבתו של לוט: "כי ברחוב נלין". הם מבינים שבית הדואג בעיקר לעצמו הוא בית שהכנסת האורחים שלו היא מהשפה ולחוץ.

ה. אצל לוט העיקר זה היין – "ויעש להם משתה ומצות אפה". היין עולה יקר, משמח אנשים ומראה את עושרו של בעל הבית. לעומתו, אצל אברהם העיקר זה האוכל, שהכנתו מצריכה טרחה מרובה אך אינו עולה יקר כמו היין. לוט מציג את הדברים בצורה מאוד יפה חיצונית אך לבו בל עמו. לעומתו אברהם דואג באמת למחסור זולתו, שלא יישאר רעב.

וכך ברך בלעם את ישראל:

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".