שימוש נכון בפנס

במדינה אחת, רחוקה רחוקה, חלה המלך במחלה קשה. מכל העולם הגיעו רופאים לרפא אותו, ומכולם, רק רופא אחד זקן, בן עירו של המלך, מצא מזור למחלתו. "מה תרצה בתמורה?" שאל המלך את האיש. "ארצה זהב כמשקל הפיל הגדול ביותר שלך." ענה לו הזקן. המלך הסכים. אך לפניו בעיה- כיצד ישקול את הפיל? אין בעולם כולו מאזניי משקל גדולים מספיק על מנת להניח בצד אחד את הפיל ובצד השני את הזהב, התשלום לזקן. יועצי המלך התכנסו. אף אחד לא מצא פתרון לבעיה. "תפרסמו שהאיש שימצא לי פתרון לבעיה, כיצד לתת זהב במשקל הפיל הגדול ביותר שלי, יזכה גם הוא באותה כמות זהב." אמר המלך. השליחים יצאו למרחקים.

יום אחד הופיע בעיר הלך. ההלך היה פשוט, לבוש בבגדי עניים בלויים, ונעמד מול דלתות הארמון. "שומרים, תנו לי להיכנס, אני יודע כיצד לתת זהב במשקל הפיל." "אתה?!" לגלגו השומרים, "טובי יועצי המלך לא מצאו פתרון, כיצד אדם פשוט כמוך יכול?" המלך, שחזר מטיול הבוקר שלו, ירד מהמרכבה והתקרב להלך. "מי אתה?" שאל.

"אני עובד במעבורת של עיר הנמל הקרובה." הרכין האיש את ראשו בענווה. "בבקשה, הביאו את הפיל עמכם, בואו אחריי, ואראה לכם כיצד לשקול זהב במשקל הפיל." המלך הנהן. הוא סימן בראשו לעבדיו, שהוציאו את הפיל מהמכלאה, והלכו כולם בשיירה אחרי ההלך הפשוט. כאשר הגיעו אל המעבורת שעגנה בנמל, תפס האיש בחבלים הקשורים לפיל והעלה אותו אל המעבורת. המעבורת מיד שקעה במים מכובד המשקל, המים טיפסו מעלה על הדפנות החיצוניות עד שכמעט והגיעו לגובה הסיפון. האיש סימן את גובה המים. לאחר מכן הוריד את הפיל מהסיפון ואמר למלך, "כעת, מלאו את הספינה במטילי זהב עד שתשקע והמים יגיעו לאותו הגובה." המלך חייך. עובד מעבורת פשוט פתר בעיה שטובי יועציו התחבטו בה. אותו עובד זכה גם בזהב וגם במשרה הנחשקת של משנה למלך.

לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף שלנו, אבל אנחנו לא שמות לב אליהם כיוון שיש לנו קו חשיבה מסוים, ודווקא מישהו מבחוץ שיאיר ויבקר יכול לעורר בנו את המחשבה הנכונה, או להציג את הפתרון המתאים, שלא משנה כמה היינו מנסות- לא היינו מגיעות אליו בעצמנו. גמל לא יראה את הדבשת שלו. ההארה מבחוץ היא חשובה ויכולה להיות משמעותית, אבל גם פוגענית באותה המידה. כאשר הנביא נתן נכנס לחדר המלכות ופנה אל דוד המלך עם משל "כבשת הרש", הוא העביר את הביקורת באופן כזה שנגע ללבו של דוד. דוד המלך אכן הבין במה טעה, הבין שהוא צריך לתקן ולעשות תשובה. הסיפור הוא לא על ביקורת, אלא על עצה, אך גם נתינת ביקורת וגם נתינת עצה צריכות להיעשות באותו האופן. כיצד?

"הוכח לחכם ויאהבך" (משלי, ט, ח)

אדם לפני שנכנס לבקר בבית מסוים, דופק בדלק ומבקש רשות להיכנס. כך גם הביקורת. לא כל עת מתאימה לביקור אורחים, לא תמיד אדם פנוי רגשית או פיזית לשמוע הארות לגבי התנהגותו, אופיו, מעשיו וכן הלאה. כלל ראשון, להמתין שהאדם יתפנה מעיסוקיו, ושיהיה פנוי רגשית באותו רגע ממסיחים שונים.

כלל שני, שנכון לגבי כל מילה שיוצאת לנו מהפה- האם זה חשוב? האם מה שיש לנו להגיד הוא משמעותי? או שאפשר לוותר עליו? לחשוב לפני שמדברים. להגיד רק את מה שיש בו צורך. אדם שאומר דברים שלא נשמעים, עדיף שלא לומר אותם. לומדים זאת מהתורה כאשר ה' שולח את משה לדבר לפני פרעה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (וארא ו, י-יב)

וכך גם הגמרא במסכת יבמות (דף סה ע"ב),

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אבא אומר, חובה. 

שימו לב כמה זה דבר גדול, זו מצווה לא לומר דבר שלא ישמע. זו הסיבה שמשה לא רצה לדבר עם פרעה, כי ידע שלא יקשיב לו. האם הדברים שאתן רוצות לומר, יתקבלו אצל המאזין? בדקו גם עם עצמכן, האם הביקורת הזאת, או העצה, ניתנות מתוך אהבה ורצון לעזור, או מתוך רגש שלילי, כגון, נקמנות, ציניות, רצון להוריד את האחר כדי להרים את עצמי? רק אחרי שוידאתן שהכוונה טובה ושיש חשיבות שהדברים יאמרו ושיש מי שישמע אותם, המשיכו הלאה.

כלל שלישי- לשים לב לטון הדיבור. לדבר בענווה ובנחת, לכבד את המאזין ולהיות קשוב אליו.

כלל רביעי- לא להגזים בדברי ביקורת/ מתן עצות. תארו לכן את הרגשתו של הצד השני שמרגיש שכל הזמן מתקנים אותו ומייעצים לו כיצד לנהוג.

כלל חמישי- לפתוח במחמאה עניינית ולסיים במחמאה עניינית. למשל- רציתי לומר לך שאני שמה לב כמה את משקיעה בעבודה עם הילדים, אבל… ולסיום- אני מקווה שלא נפגעת מדבריי ושתמשיכי להשקיע בעבודה עם ילדיי, אני מרגישה שהם מאוד התקדמו בזכות השקעתך.

בהצלחה!

לצרוך בלי צורך

איזהו העשיר? השמח בחלקו. רבי שלמה אבן גבירול (הרשב"ג) כותב משל נפלא על מלך שפנה ליהודי חכם ואמר לו, "בקש ממני כל מה שתרצה, ואתן לך". צחק החכם ושאל- "ולמה אקח ממך, אם אני עשיר יותר?" תמה המלך. "כיצד אתה עשיר יותר ממני?" ענה לו החכם- "מפני שאני מסתפק במעט שיש לי יותר משאתה מסתפק ברוב שיש לך". הרשב"ג ממשיך וכותב:

ראש ההסתפקות והזריזות –
שלא יגדל בעיניך הרב של זולתך,
ולא ימעט בעיניך המעט שלך,
ואל תשקול מי שלמעלה ממך – בך.

כל אדם סוחב איתו תיק. אנחנו לא רואים מה יש בתיק של אחרים, אבל יש לנו נטיה לחשוב שהתיק שלנו כבד יותר. אנשים שיש להם הרבה בדרך כלל גם ירצו יותר, והם לא ידעו שובע. הם לא יהנו ממה שיש להם, ממה שכבר השיגו, הם ירצו להשיג עוד ועוד. במשפחת לוי, אם המשפחה רות היתה משכימה קום, יוצאת לריצה, חוזרת הביתה למקלחת קצרה ומזדרזת להתארגן, להסיע את הילדים למסגרות ולצאת לעבודה. כאשר היתה חוזרת בערב, היתה משחררת את המטפלת, או את המנקה, או את הגנן. לאחר מכן היתה יושבת לאכול משהו קטן ועוברת על ההודעות בתיבת המייל והדואר. בעלה של רות חי גם הוא במסלול מקביל, ומדי פעם הם היו נפגשים במטבח או בסלון ומעדכנים זה את זו במה שהתחדש ומה שיש לעשות, בעיקר סביב ענייני חינוך הילדים. יום אחד חזרה הגברת רות נסערת מריצת הבוקר שלה ופגשה את בעלה במטבח, לפני שיצא לעבודה. "מה קרה?" הוא שאל את אשתו. "מה שקרה זה השכנים החדשים שלנו, משפחת כהן!" רטנה רות בכעס. "בכל בוקר אני רואה אותם דרך החלון יושבים אוכלים ארוחת בוקר יחד, מדברים, מורחים את הזמן וצוחקים. אני לא מבינה את זה. מאיפה להם יש את הזמן שלנו אין? אנחנו נעזרים בגנן, מטפלת, מנקה, להם אין כ-ל-ו-ם והם עדיין מוצאים את הזמן לאכול יחד ולספר בדיחות. מה עשינו לא נכון? איפה אנחנו טועים?" בעלה חכך בדעתו ולאחר מכן ענה בביטחון "כמו שאמרת, אין להם כלום" "למה אתה מתכוון?" שאלה רות בעניין. "חכי ותראי." ענה בעלה, וחייך כזומם מזימה. ביום למחרת, לפני שיצא לעבודתו, השאיר הבעל בתיבת הדואר של הזוג כהן צ'ק חתום על סך 1000שקלים. כאשר רות שבה מריצת הבוקר שלה, היא הקשיבה לשיחת הזוג על מפתן הדלת. מר כהן הראה לאשתו את הכסף שקיבלו משכניהם, יחד עם מכתב "לשכנינו היקרים, ברוכים הבאים." שניהם פרצו בקריאות שמחה. עוד באותו היום דפקה הגברת כהן על דלת ביתה של רות והודתה להם בחום על המתנה. "בעלי מפרנס יחידי," אמרה, "ובזכות התשורה שלכם נוכל עכשיו לקנות את מייבש הכביסה שתמיד רציתי." רות הנהנה, מנסה להבין מדוע בעלה שילם סכום כסף כל כך גדול לזוג. ביום למחרת כאשר החזירה את הילדים מהחוג הבחינה בשכנתה רות על מפתן דלת ביתם, ובידה שקיות רבות. "עכשיו כשיש לנו מייבש כביסה אני יכולה להרשות לעצמי לקנות מצעים ומגבות חדשים. עד עכשיו כיבסתי אותם לעתים רחוקות כי היה לוקח מספר ימים עד שהיו מתייבשים…" הסבירה בשמחה. "ובעלך, היכן הוא?" שאלה אותה רות. השכנה נבוכה "עובד שעות נוספות…" אמרה. בימים הבאים הבחינה רות כאשר היתה חוזרת מריצת הבוקר שלה, ששגרת יומם של משפחת כהן השתנתה. לא עוד שירי בוקר שמחים וארוחות משותפות. מר כהן מיהר לצאת מוקדם מהבית לעבודתו וגברת כהן החליטה לקחת עבודה נוספת כפקידה בבית העיריה. בפעם הבאה שראתה אותה גברת לוי היא היתה סחוטה מעייפות ושאלה, "תוכלי להמליץ לי על מנקה? שנינו כל כך עסוקים שאני לא מגיעה לזה בכלל, הבית נראה נורא." רות נתנה לה את מספר הטלפון של המנקה שלה. בפעם אחרת שגברת כהן דפקה בדלת היא ביקשה טלפון של מורה פרטית לילדים "הם לא מבינים את שיעורי הבית ולי אין את הזמן לשבת איתם." רות הפנתה אותה למורה פרטי וסגרה את הדלת מהורהרת. כשבעלה חזר הביתה שאלה אותו "תגיד, שמת לב לשינוי אצל משפחת לוי?" "כן," ענה בעלה "הם קנו רכב שני כדי שאשתו תוכל לצאת לעבוד…" "לא לכך התכוונתי,", אמרה רות "התכוונתי לזה שהפסיקו לשיר בארוחת הבוקר." "פחחח" נחר בעלה בבוז "את והשטויות שלך, מה אכפת לי משירים בארוחת הבוקר." אמר, ופנה לישון.

מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות, פרק ב' משנה ז'). במקומות רבים בעולם חיים ילדים שאין להם צעצועים יקרים של "פישר פרייס", הם משחקים עם חתיכת חוט וכמה אבנים. ואם יביאו להם צעצוע יקר של פישר פרייס, אחרי 5 דקות משחק ימאס להם ממנו. ואם נשים לב טוב, גם לילדים שלנו נמאס אחרי 5 דקות של משחק. ומה אנחנו עושים אז? קונים צעצוע אחר. אנחנו לוקחים חלק כל כך גדול בתרבות הצריכה, ששכנו את הפשטות של הדברים. שאפשר להמציא משחקים באמצעות הדמיון. שאפשר לדבר, לצחוק, להמציא סיפורים בהמשכים, וזה לא עולה כסף. כולנו צוברים וצוברים הון ורכוש שלא ישארו איתנו אחרי שנמות. העשיר האמיתי הוא זה שיסתפק במעט שיש לו (ואומר הרשב"ג- לא ימעיט ממנו) ולא יפזול למה שיש לאחרים, כי פזילה לרכושם של אחרים מובילה לחמדנות (לא תחמוד!), חמדנות מובילה לגזל (לא תגנוב!) וגזל, לא עלינו, מוביל לשפיכות דמים. אל תמעיטו במה שה' הקציב לכם בעולמו, והיזהרו במה שאתם מבקשים לעצמכם.

"כתר מלכות"/ ר' שלמה בן גבירול

אתה נמצא-
ולא יַשִּיגְךָ שֵׁמַע אֹזן ולא ראות עין.
ולא ישׁלֹט בְּךָ איך ולמה וְאַיִן.
אתה נמצא-
אבל לעצמך. ואין לְאַחֵר עִמְּךָ.
אתה נמצא-
ובטרם הֱיוֹת כל זמן הָיִיתָ. בלי מקום חָנִיתָ.
אתה נמצא-
וסודך נעלם. ומי יַשִּיגנּוּ. עָמֹק עָמֹק מי ימצאנוּ.

החסר משוגעים אנוכי

בארץ רחוקה רחוקה, לפני שנים רבות, איש אחד הלך להתבודד ביער. הוא נשא תפילה מעומק ליבו, הודה לה' ובכה על מצבו הכלכלי הקשה. לפתע שמע רחש בין השיחים. הוא התקרב אל המקום שממנו נשמע הרעש, ומצא תלולית עפר שלידה את חפירה. מוזר… הרהר לעצמו. הוא אחז באת והחל לחפור את התלולית, ולהפתעתו מצא תיבה. האיש הוציא את התיבה מן הבור וגילה בה אוצר מטבעות זהב. "תודה ה'!" צעק בשמחה. אך מיד נעצר וחשב. אדמות היער שייכות לאציל ואם יביא את האוצר לביתו, אשתו תספר על המציאה לשכנותיה, והאציל ידרוש את האוצר ששייך לו לפי החוקים שקבע. והרי ה' הטוב זימן אותו לאוצר הזה ממש באורח נס, והאדמות למעשה שייכות לריבונו של עולם, ולא לאדם בשר ודם… גם אם יאמר לאשתו שתשמור את הדבר בסוד, בסופו של דבר היא תספר לאחת מחברותיה מבלי לשים לב וזה יתגלגל לפתחו של האציל. אז מה עושים?

רעיון הבריק במוחו. השאיר האיש את התיבה בבור, בידיעה שאם היא אכן מיועדת לו ישוב וימצא אותה, וחזר לביתו. מהבית אסף כיכרות לחם, שטרות כסף ודגים ושב ליער. את הלחם הניח על ענפי העץ, את הדגים על שיח ואת שטרות הכסף נטע באדמה. "אשתי! אשתי!" פרץ בסערה לביתו "לא תאמיני!" התנשף.

"מה קרה?" שאלה האישה.

"חזרתי עכשיו מהתבודדות ביער שמאחורי ביתנו, ולא תאמיני מה ראיתי!"

השניים מיהרו לעבר היער. "תראי!" האיש קטף כיכר לחם והגיש לאשתו. האישה נדהמה. "מה זה? כיצד זה ייתכן?" היא החלה להסתובב ביער, קטפה דגים מהשיח ושלפה שטרות כסף מתוך האדמה הלחה. מרחוק שמעה את קולו של בעלה קורא לה. היא חשה אליו ולא האמינה למראה עיניה. בעלה עמד מלוכלך בבוץ ובידו תיבת אוצר. "מאיפה התיבה?" שאלה. "היא פתאום עלתה אליי מתוך הבור". ענה האיש. הם פתחו את התיבה והחלו לרקוד בשמחה. השניים לקחו את התיבה וחזרו לביתם. לאחר מספר ימים קיבל האיש זימון לארמון האציל. הוא קרא לאשתו, והם הלכו יחד.

"שלום", אמר האציל. "שמעתי שיש לך משהו ששיך לי. "

"אין ברשותי שום דבר ששייך לך", היתמם האיש, ובליבו חשב, שהרי התיבה נשלחה לו מה' ולא שייכת לאציל.

"שמועה הגיעה אליי שמצאתם אוצר באדמות ששייכות לי."

"צר לי, כך אשתי סיפרה לחברותיה, לפעמים יש לה נטיה להגזים. אתה מוזמן לשאול אותה בעצמך. "

האציל התבונן באשה ושאל "האם מצאתם אוצר לפני מספר ימים ביער?" שאל האציל.

"כן," אמרה האישה. ומרוב בהלה התחילה לספר "לפני מספר ימים היינו ביער, קטפנו לחם מהעצים, שלינו דגים מהשיחים והוצאנו שטרות כסף מהאדמה, ואז לפתע עלתה מתוך הבור תיבת אוצר!"

האציל המאוכזב הביט באישה המבוהלת, הביט באיש הנבוך, ופטר אותם בהינף יד.
"לכו לדרככם. ואתם, " אמר לעבדיו, "תבדקו טוב את הסיפורים שמגיעים לאוזניכם לפני שאתם שולחים את כל המשוגעים אליי".

למה ה' ברא בעולמו שיגעון? שאל דוד המלך. את הכל, כמעט, הוא הבין. אבל את זה לא. למה יש משוגעים בעולם? וה' ענה לו, חכה ותראה. כשפגש אכיש מלך גת את דוד, רצה להרוג אותו. דוד הוריד ריר על זקנו והחל לדבר שטויות ולכתוב על הקיר דברים חסרי הגיון כמשוגע, ואכיש מלך גת פנה למשרתיו והעיר להם בכעס, "קחו אותו מפה! החסר משוגעים אנוכי שהבאתם את זה להשתגע עליי?!"

המשוגע בעיננו הוא האדם השונה. אם הכלל מתנהגים באופן מסוים, המשוגע הוא זה שמתנהג באופן יוצא מן הכלל. למשל, בחברה שבה כולם מחללים שבת, המשוגע יהיה זה שישמור שבת. בחברה שבה כולם גונבים אחד מהשני, המשוגע יהיה זה ששומר על דרך הישר. למעשה, המשוגע הוא לא משוגע באופן מוחלט, הוא משוגע באופן יחסי. אם לא היו אחרים שחיים סביבו באופן שונה, הוא לא היה משוגע. ישנו משל של רבי נחמן על אנשי עיר שלמה שאכלו מחיטה מסוימת והשתגעו, והיחיד שלא אכל מהחיטה הזו היה המלך. בסוף אנשי העיר רצו להרוג את מלכם, כי ראו בו משוגע, אז גם הוא נאלץ לאכול מהחיטה.

למעשה, הדרך היחידה של המשוגע להתקבל בחברה היא להסתיר את השיגעון שלו. אבל האמת לא יכולה להשתנות, היא לא יכולה להתחפש למשהו אחר. אם אדם טוען שהוא המשיח, אבל מחלל את הדת- הוא לא המשיח. אם יש זרם ביהדות שטוען שהוא נכון יותר אבל מתיר התבוללות- הוא שקרי. הרבה פעמים אנשים "גדולים" משתנים כדי להתאים את עצמם לכלל, כדי להישאר מקובלים בעיני הכלל. הם בעצם קטנים ומתכסים באצטלת שקר כדי שיאהדו אותם. התורה היא לא כזאת! הכללים שנכתבו בתורה הם נצחיים, הם לא משתנים לפי גחמות החברה. אי אפשר להתאים את ההלכה לזמננו או לשנות לפי שינוי הזמנים ואופי האנשים מצוות כמו שמירת שבת, ברית מילה, גיור, שמיטה וכו'. האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ובעזרת ה' כשיבוא משיח, כל השקרים יחשפו.

חסד עיוור

איש אחד פגש במורה המבוגר שלו כאשר המתינו בתור לאותה הקופה בסופר. "שלום, המורה", פנה אליו בנימוס, "אתה זוכר אותי?" התבונן בו האיש המבוגר וענה, "לא. היית תלמיד שלי?"

"כן", ענה הבחור בהתלהבות, "לפני 30 שנה. ובזכותך בחרתי גם אני להיות מורה!"

"בזכותי?" תמה המבוגר, "מדוע?"

"אספר, ואני בטוח שתיזכר במקרה. לפני 30 שנה היה נהוג שכל ילד שמגיע לגיל מצוות מקבל מתנה ממשפחתו- שעון יד יוקרתי. ובכן, לאחד הילדים בכיתה קנו שעון כזה. שעון שמעולם לא ראינו כמותו. אנחנו, ילדי הכיתה, הגענו ממשפחות פשוטות וקשות יום, וכך גם השעונים שקנו לנו, ואילו השעון שזכה בו הנער היה שעון של בני מלכים! שעון זהב משוכלל של פירמה מוכרת, משובץ אבנים יקרות עם הקדשה אישית חרוטה על גבו ונרתיק עור יוקרתי. בהפסקה, הנער בר המצווה השאיר את השעון על השולחן, וכאשר חזר גילה לתדהמתו שאבד השעון! לאחר כמה דקות נכנסת אתה, המורה, לכתה, והוא ניגש וסיפר לך בדמעות על האובדן. בהתחלה הבטת בנו ושאלת אצל מי השעון. כאשר אף אחד לא ענה, העמדת אותנו בשורה עם הפנים לקיר וחיפשת בכיסנו. ואז הגעת אליי… שלחת יד לכיס המעיל שלי… והנה, השעון היה שם. לקחת את השעון, אמרת לנו לחזור למקומותינו ובמשך דקות ארוכות לא אמרת דבר. כל כך התביישתי ופחדתי שתחשוף אותי בפני חבריי ומשפחתי! כבר דמיינתי את המבט המאוכזב על פניהם של הוריי כאשר ישמעו שבנם גנב. כבר דמיינתי כיצד החברים מתרחקים ממני. ואז פתחת ואמרת, "ילדים יקרים. אני רוצה שתדעו שהילד שבכיסו נמצא השעון, אינו גנב. הוא ילד טוב שהיתה לו מעידה חד פעמית. בליבו הוא מתחרט על המעשה שעשה, וכבר חזר בתשובה והבטיח שלא יעשה זאת שוב. ואם ה' סולח למי שחוזר ומתחרט, על אחת כמה וכמה אנחנו…" הילדים הנהנו בהסכמה, ולאחר כמה ימים המקרה נשכח. חשבתי שאולי תקרא לי אחרי השיעור לשוחח איתי ב4 עיניים, אבל להפתעתי, פשוט התעלמת מהמקרה. לא התייחסת אליי באופן שונה, לא לטובה ולא לרעה. כאילו כלום לא קרה. ואכן, הרגשתי בדיוק כפי שאמרת, ובאותו מעמד נשבעתי לעצמי ולאלוהיי שלא אעשה זאת שוב." האיש סיים לדבר והתבונן בפניו החתומות של הזקן, "עכשיו אתה וודאי מזהה את פניי?"

"לא", ענה הזקן. "אני לא מזהה אותך. היו לי תלמידים רבים במהלך השנים, ופרצופך לא נחתם בי יותר משל אחרים… כאשר ערכתי חיפוש בכיסים שלכם, עצמתי עיניים."

קל לראות בקלקלתו של מישהו. לפעמים אנשים עושים או אומרים דברים שאחר כך הם מתביישים בהם. לפעמים אדם מתנגש בדלת שקופה, ומיד מסתכל לצדדים לראות אם מישהו ראה אותו… לפעמים הדלת היא מטאפורה. קורה שאדם כועס על אדם אחר ומתחיל לצעוק ולהוכיח אותו, ואז מגלה שטעה, או שהמקרה נחשף לעוד אנשים שלא ידע שצופים בו, או שמיד התחרט, והוא רוצה לקחת את המלים בחזרה. אנחנו לא תמיד במיטבנו. חז"ל אמרו "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים", ממש כאילו רצח נפש. כאשר רוצחים נפש, הדם נשפך החוצה, כאשר מלבינים פני חבר, הדם נשפך פנימה, מהיסורים פניו מלבינות, והאדם מתבשל בדמו. כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא! גם אם היה חכם גדול בתורה. ועד כמה צריך להקפיד בזה?

המקור הבא מתוך הרמב"ם, בספרו משנה תורה, משפטים, הלכות לווה ומלווה פרק א, ג:

"אסור לאדם להיראות לבעל חובו, בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו:  שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו; ואין צריך לומר, אם תבעו."- אם מישהו לווה ממך ואתה יודע שאין לו איך להחזיר, אל תעבור לידו ברחוב! שלא יתבייש כשיראה אותך, אפילו אם אתה לא מתכוון לבקש ממנו שיחזיר את ההלוואה. כמה חשוב כל אדם בעולם הזה, אפילו ילד, כמה התורה מקפידה לשמור על כבודו, שלא חלילה יתבייש ויצטער. אני מאחלת לנו שנדע לשמור על כבודם של אחרים, לעצום עיניים כשצריך ולהתעלם כשהם נופלים. צריך גדלות רוח בשביל זה, על אחת כמה וכמה כאשר מי שנפל כעת לעג לנו בעבר כשאנחנו נפלנו.. אבל תחשבו איזה חלק נפלא יהיה לנו בעולם הבא, וכמה טוב נעשה בעולם הזה לאותו אדם, ואיזה קידוש ה' זה יהיה, אם נדע לעצום את העיניים ברגע הנכון.

אמונה

שמואל התהפך על משכבו. מה יעשה? בתו הבכורה מתחתנת, ואין מאין להביא כסף עבור מסיבת החתונה והנדוניה. הוא עבר בין בתי הכנסת בעירו, לווה ממכריו, לקח עבודה נוספת בחלוקת דואר. מוחו היה עסוק בחישובים. הוא קם, התיישב מול מכתבתו וכתב מכתב לאלוהים.

"אלוהים היקר, כאן שמואל בן מנחם. עליי לחתן את בתי, עשיתי כל שביכולתי על מנת לגייס את הכסף, וכעת אני זקוק לעזרתך. חסרים לי 50 אלף דולר לצורך שמחת החתונה והנדוניה. אודה לעזרתך, שמואל."

שמואל התלבט איזו כתובת לכתוב על המעטפה, ובחר להשאיר אותה ריקה מכתובת, היא כבר תמצא את דרכה לאלוהים. שמח וטוב לב המשיך לתפילת הבוקר.

הדוור שמיין את המעטפות ראה את המעטפה של חברו שמואל, וראה שלא נכתב דבר בשורת הכתובת. הוא הרהר מעט, ואז פתח את המעטפה. לאחר שקרא עלה חיוך על פניו, והוא ידע שהיחיד שיוכל לעזור לחברו הוא הברון רוטשילד. הוא שלח את המעטפה לברון והתפלל שמשם תבוא הישועה. מזכירתו של הברון העבירה לו את המכתב בארוחת הבוקר, יחד עם שאר המכתבים האישיים שקיבל. הברון פתח את המעטפה, קרא פעמיים את הכתוב, ופרץ בצחוק גדול. הוא ביקש ממזכירתו שתעביר לאותו שמואל בן מנחם באופן מיידי 40 אלף דולר, כדי שלא יצטרך לשלם את המס הנהוג על הסכום שביקש.

שמואל התמים זכה לחתן את ביתו בשמחה כפי שרצה.

שנתיים חלפו מאותו אירוע, והנה צריך לחתן גם את בתו השניה. מה יעשה? שוב שלח מכתב לאלוהים.

הברון רוטשילד ישב בגינתו כאשר קיבל את המכתב מהמזכירה. הוא זיהה את הכתב ואת השם על המעטפה. כך היה כתוב בה: "אלוהים היקר. זוכר אותי? לפני שנתיים עזרת לי לחתן את בתי הבכורה. תודה רבה לך על הכסף, החתונה היתה מפוארת ובתי מאושרת בנישואיה. כעת בתי השניה צריכה להינשא, ואני שוב זקוק לכסף עבור מסיבת החתונה והנדוניה. בבקשה ממך, אל תשלח את הכסף גם הפעם דרך הברון רוטשילד, הוא גובה 20% עמלה."

אדם שהאמונה שלו תמימה ושלמה תמיד ימצא את הדרך לקבל את השפע שמגיע לו מה'. הוא לא יצטרך לעבוד קשה, מעבר להשתדלות הרגילה, כי יש לו אמונה בלב. הוא מאמין שה' ישלח לו אז ה' ישלח לו. הרב זאיד מספר שבדרך להרצאה עצר בסופר לבקשת אשתו, וגילה שהוא בלי הארנק. הדבר לא הטריד אותו, הוא נכנס לסופר בידיעה שאין לו שקל בכיסים, עם אמונה שלמה שה' ישלח לו כסף לשלם על הקניות, וכך מילא את העגלה בכל המצרכים שאשתו ביקשה. כאשר הגיע לקופה, לא נפל ליבו.. הוא ידע עד הרגע האחרון שה' ימצא לו את הכסף. והנה הקפאי שלף כרטיס נטען של 700 שקלים ושאל את הרב למי שייך הכרטיס. הרב בירר איתו מתי אבד הכרטיס ואם עשה את כל המאמצים למצוא למי הוא שייך, ובסוף אמר לקופאי שהכרטיס שייך למוצא. "אז קח אתה את הכרטיס, הרב" אמר לו הקופאי "בתנאי שתבטיח לי שבחצי שנה הקרובה אני מתחתן." הרב, שהבין שהכל מלמעלה, הבטיח לו. הקופאי העביר את השקיות בקופה והסכום שהראה המכשיר היה שווה ל700 שקלים. הרב שילם בכרטיס ויצא. להרצאה שלו הגיעו אנשים רבים, וחלקם נשארו בסופה לשאול שאלות. אחת מהן היתה בחורה. היא רצתה להתייעץ עם הרב האם נהגה נכון. הבחורה סיפרה שאיבדה בסופר ליד מקום מגוריה כרטיס נטען של 700 שקלים, וייחדה בליבה כוונה מיוחדת, שהכרטיס ימצא על ידי מי שזקוק לו והיא בעזרת ה' תזכה בזכות הויתור על הכסף למצוא את זיווגה ולהתחתן עוד השנה. הרב חייך. הוא לקח את הפרטים של הבחורה, נסע לאחר ההרצאה לסופר והעביר את הפרטים לקופאי הנחמד. הרב הוזמן לחתונתם.

כמה אמונה לנו יש? האם אנחנו מסוגלות להיכנס לסופר בלי ארנק ולמלא עגלה? רובנו לא מסוגלות. רובנו נחזור הביתה לקחת את הארנק ששכחנו. כולנו קצת לוקות באמונה, אנחנו ארציות, עם רגליים על האדמה וים פחדים שמציפים אותנו. פחד מדחיה, פחד משכחה, פחד ממחלות, פחד מאסונות. בפחד יש משהו טוב, הוא שומר עלינו מלטעות, אבל הוא גם מגביל את צעדינו. האם מי שמוצף פחדים, אמונתו פגומה? ואם כן, מה ניתן לעשות?

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה" (הרב קוק, ערפילי טהר, לט). אנחנו חיות בעולם שלצערנו יש בו הרבה בלבול, יש בו רשע, כפירה ובערות. אנחנו יכולות להתלונן עד מחר, אבל הדבר בידנו. עלינו פשוט לעשות! עלינו להוסיף לעולם הזה צדק, אמונה וחכמה. ועלינו להעביר הלאה בדיוק את המידות האלה, שגם הדור הבא ימשיך בתיקון העולם. ובעזרת השם, אחרי המעשים ימשכו הלבבות. וככל שנתקן את העולם, נזרז את ביאת המשיח, והאמונה כבר לא תהיה נצרכת, כי כולם יראו את ה' בעיניהם, והאמת תהיה גלויה.

משחקים מסוכנים

בתורת המשחקים, מתואר ניסוי של כלכלן בשם מרטין שוביק. הרעיון פשוט, הסיפור הבא מבוסס על הניסוי.

האנשים שהגיעו למתנ"ס השכונתי מילאו לאט לאט את האולם הקטן. כולם הגיעו בעקבות מודעה מסקרנת בעיתון "לניסוי חברתי דרושים אנשים ונשים בעלי הגיון בריא". לא היו פרטים לגבי הניסוי וגם לא צוין שיקבלו תשלום על עצם ההשתתפות, אך המודעה המסקרנת משכה אותם לאולם הקטן. לאחר מספר דקות מהשעה המצוינת במודעה, נסגרו דלתות האולם, ואדם נכבד למראה עלה לבמה. "שלום לכולם, תודה שהגעתם." פתח האיש והתבונן בקהל שגדש את החדר. "לא אכביר במילים כיוון שהזמן דוחק. כולכם התאספתם כאן כיוון שאתם ניחנים בסקרנות ובהגיון בריא. הבה נתחיל." האיש הוציא מכיסו שטר של 20 שקלים והראה אותו לקהל. "היום נקיים מכירה פומבית. האוביקט שנמכר הוא השטר שבידי, 20 שקלים. כללי המכירה הם פשוטים- הכלל הראשון: לא משנה איזה סכום תציעו בעבור השטר, תוכלו לזכות בו. אין מחיר התחלתי. הכלל השני הוא שמי שלא יזכה בשטר אבל הצעתו היא השניה להצעה הזוכה יצטרך לשלם את אותו הסכום שהציע. אתן דוגמה- יוסי הציע שקל, אם לא היתה הצעה מתחרה- יוסי יזכה בשטר. אם אילנה תציע שני שקלים- אילנה תזכה בשטר, ויוסי יצטרך לשלם שקל. אם יש מישהו בקהל שלא הבין את חוקי המכירה, נא להצביע עכשיו." האיש סקר במבטו את הקהל, איש לא הרים יד. "מעולה, אז בואו נתחיל. בידי שטר של 20 שקלים, מי נותן את ההצעה הראשונה?"

אנשים בקהל החליפו מבטים מחויכים. איש צעיר הרים את ידו וצעק "אני מציע 10 אגורות!" כאדם בעל הגיון בריא, חשב שמשתלם לו להרוויח 19 שקלים ו90 אגורות, או הכי הרבה להפסיד 10 אגורות לאיש שעל הבמה.

"אני מציע 20 אגורות!" צעק אדם אחר מהשורה האחרונה. "אני מציעה 30 אגורות!" צעקה אישה מבוגרת מהשורה הראשונה. לאט לאט עלו הסכומים והתקרבו ל20 שקלים. מאבק סמוי התפתח בין הבחור הצעיר לאישה המבוגרת, שהצעותיהם רדפו זו את זו. "אני מציע 18 שקלים!" צעק הבחור הראשון שהרים את ידו. הוא חשב, משתלם לי להרוויח גם שני שקלים, אם אזכה בשטר, ולא לשלם 17 אם אוותר עכשיו, והיא הגיבה ב"אני מציעה 19 שקלים!" מתוך מחשבה שמוטב לה להרוויח שקל אחד אם תזכה בשטר מאשר לשלם את הסכום הקודם שהציעה, אם הבחור הצעיר יזכה. "אני מציע 21 שקלים!" צעק הבחור הצעיר. ראשי הקהל עברו כפינג פונג בין השניים, הם היו המומים מהתפתחות הדברים. הבחור הצעיר חשב לעצמו- מוטב לי להפסיד שקל אחד מלהפסיד 18 שקלים. וכך המכירה נמשכה ונמשכה. כאשר ההצעות של השניים הגיעו ל200 שקלים, האיש שעל הבמה הרים את ידו. "הפסיקו!" הוא קרא. אני מזכיר לכם שמדובר בניסוי חברתי. גם אתה וגם את תזכו ב20 שקלים על עצם ההשתתפות, וכולכם תזכו בשיעור נפלא", אמר ופנה לקהל- "הניסוי הזה נערך עשרות פעמים, ותמיד הסתיים כאשר עורך הניסוי החליט להפסיקו. כאשר המחיר שהציעו המשתתפים היו גבוה פי כמה וכמה משווי השטר. הדרך היחידה לנצח במשחק הזה, היא לא להשתתף בו כלל. ברגע שאדם נכנס לניסוי, ככל שיגדיל את ההשקעה הוא יגדיל את הסיכוי להפסיד, וגם ההון שיפסיד ילך ויגדל. תחשבו טוב טוב למה אתם נכנסים, לפני שתפסידו את כל מה שיש לכם."

בחיים יש הרבה מלכודות שקל ליפול לתוכן, קשה לצאת מהן. בדרך כלל זו תהיה מלכודת מפתה מדי, לא הגיונית. כמו לשלם 10 אגורות על שטר של 20 שקלים. היו חשדניות כלפיי דברים קלים מדי. כשאנחנו נכנסות לתוך מלכודת כזו, שאנחנו כל כך מושקעות בה רגשית, היא סוגרת אותנו מכל הכיוונים. בגלל שאנחנו לא רוצות לצאת מופסדות, אנחנו ממשיכות וממשיכות, והמחיר של ההתנתקות הולך ועולה. זה כך לגבי כל דבר שיש בו התמכרות- כמו סמים, כרטיסי הגרלה ותרופות, זה כך לגבי מערכת יחסים אלימה, זה כך לגבי הזדמנויות עסקיות. החכמה לא להיכנס למשחק הזה בכלל, כי אי אפשר לנצח בו.

התורה נקנית בעבודה קשה. במסכת אבות פרק ו' משנה ו' נאמר:

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן,

  1. בְּתַלְמוּד,
  2. בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן,
  3. בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם,
  4. בְּבִינַת הַלֵּב,
  5. בְּאֵימָה,
  6. בְּיִרְאָה,
  7. בַּעֲנָוָה,
  8. בְּשִׂמְחָה,
  9. בְּטָהֳרָה,
  10. בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
  11. בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים,
  12. בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
  13. בְּיִשּׁוּב,
  14. בְּמִקְרָא,
  15. בְּמִשְׁנָה,
  16. בְּמִעוּט סְחוֹרָה,
  17. בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
  18. בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
  19. בְּמִעוּט שֵׁנָה,
  20. בְּמִעוּט שִׂיחָה,
  21. בְּמִעוּט שְׂחוֹק,
  22. בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
  23. בְּלֵב טוֹב,
  24. בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים,
  25. בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין,
  26. הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ,
  27. וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
  28. וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו,
  29. וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,
  30. אָהוּב,
  31. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,
  32. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
  33. אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת,
  34. אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים,
  35. אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת,
  36. וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד,
  37. וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
  38. וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה,
  39. נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ,
  40. וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
  41. וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,
  42. וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם,
  43. וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
  44. שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף,
  45. הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
  46. הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ,
  47. וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ,
  48. וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ,

התבוננו ברשימה הזו מדי יום, נסו לשנן את חלקה. אין קיצורי דרך. צריך לעבוד קשה כדי להיות מאושרים, ודברים טובים במיוחד יעלו לנו. אבל עדיף לשלם הרבה בפעם אחת על דבר גדול ונצחי כמו התורה שלנו, ולא לשלם כל החיים, ולקבל כלום.

עולם מושלם של בריות חסרות

אנחנו לא נולדים מושלמים.

גדי ניגש לאביו האהוב והיסס. היתה לו מועקה בלב, הוא חיפש את המלים הנכונות. בסוף אמר: "אבא, אני מצטער שאני לא מוצלח כמו אחותי. היא תמיד מביאה מאיות… ואני, עובר בקושי". דמעות היו בעיניו. כמה שניסה, מתחילת שנת הלימודים, הוא לא הצליח לשבת וללמוד כמו צריך. הוא אכזב את הוריו. אביו הניח את הספר שקרא וסימן לגדי להתקרב. הוא התבונן עמוק בעיניו ואז פתח את פיו, ואמר:

"גדי", אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. הוא אוהב אותם כי הם חלק ממנו, כי אי אפשר אחרת. גם אם יעשו מעשים רעים, הוא יאהב אותם. אבל אתה גדי- מעולם לא עשית משהו רע. כשה' ברא את העולם הזה, הוא ברא אנשים שונים. חלק יהיו מוכשרים במוזיקה, חלק בחשבון, חלק יהיו מנהיגים ואנשים ילכו אחריהם ולחלקם יהיו ידיים טובות והם ידעו לתקן דברים. כל אחד קיבל כלים אחרים. אנחנו לא יודעים למה ה' החליט לחלק לכל אדם מתנות שונות, וכיצד בחר מה לתת ולמי. מה שבטוח, אנחנו לא יכולים להאשים מישהו על כך שלא קיבל את הכלים האלה או אחרים… אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שה' כן נתן להם."

ואז הוא רכן אל גדי, ליטף את ראשו ואמר: "בן, אני אוהב אותך. לפעמים לוקח לנו זמן לגלות איזה כלים ה' נתן לנו. אל תתלונן על כך שנולדת בלי כישרון מסוים. תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמוני. אני יודע שה' נתן לך כלים טובים."

ובאמת, יום אחד ישב גדי בכיתה. הוא התקשה להתרכז בשיעור, המורה שדיברה היתה מורה מחליפה, ובזמן שדיברה הוא שרבט במחברתו. לפתע הרים את עיניו וראה את המורה עומדת לידו. "מה ציירת?" שאלה. "כלום… סתם." גדי ניסה להתחמק. המורה לקחה את הדף והתבוננה בו. "זו אני?" שאלה. גדי הנהן. "אתה מצייר יפה כל כך. אכפת לך שאקח את השרבוט ואראה לאבי? אבי צייר. אולי יוכל לעזור לך לפתח את הכשרון שלך. "טוב", אמר גדי, ולא חשב שיצא מזה הרבה.

לאחר מספר ימים, אביה הצייר של המורה יצר קשר עם הוריו של גדי וביקש להגיע לראות ציורים נוספים שלו. הוא מאוד התרשם וביקש לשלוח את הילד לאקדמיה לציור שנמצאת בחוץ לארץ. אביו של גדי עבד לילות כימים כדי לפתח אצלו את היכולות שלו. היום גדי בן 42 ופתח את התערוכה ה28 שלו בניו יורק, באקדמיה לאמנות מודרנית.

אדם צריך מבוגר אחד שיאמין בו, שיגיד לו שהוא בסדר, שהוא יכול. מישהו שידחוף אותו קדימה. זה לא פחות חשוב מהכלים שהוא מקבל. ונכון, ה' ברא אותנו שונים. הוא נתן לכל אחד יכולות שונות, אופי שונה, מראה שונה. כבנות זוג, השונות הזו משמשת מראה שנלמד להסתכל בה כדי לתקן את הפגמים של עצמנו. דרך לעשות חשבון נפש. כהורים, השונות של ילדינו היא חלון. דרכה אנחנו רואות את העולם באור צלול יותר, מבקר יותר. אנחנו מנסות לתקן את העולם כי אנחנו מפחדות כל כך על הילד, שהוא לא יהיה חריג, שיאהבו אותו, כי אם הוא יצליח החיים שלו יהיו קלים יותר. הוא לא יצטרך להתמודד עם קשיים. זו משאלת הלב הפנימית שלנו… בין אם היא מראה ובין אם היא חלון, ה' ברא אותנו שונים. והיתה לו סיבה.


מסופר בגמרא המעשה הבא: בא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על
שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי!
ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".

לו כולנו היינו יפים וחכמים, מוכשרים בנגינה, בחשבון ואנגלית, עם ידי זהב, אופי נוח, קליטה מהירה ושכל ישר, האם היינו נזקקים לאחר? האם היינו יודעים להביע חמלה? לא. שום זוגיות לא תצמח בעולם כזה, גם שום עזרה לאחר, אהבת חינם או נתינה. כדי לתת למישהו, צריך שיהיה לו חסר. כדי להשלים מישהו, צריך שיהיה לו חור בלב. כדי להעריך יופי, צריך כיעור. אז אנחנו לא מושלמים, אבל בזכות חוסר השלמות שלנו, אנחנו משלימים זה את זה. והבריאה מושלמת.

חכמת הלב

בתקופת השלטון הקומוניסטי ברוסיה, עלו שלושה איכרים קשיי יום לרכבת, כמדי יום ביומו, על מנת למכור את התוצרת החקלאית שלהם בעיר הגדולה. תוך כדי נסיעה, התלוננו האיכרים על כך שעלות כרטיס נסיעה לרכבת מתקזזת עם הרווח שיוצא להם ממכירת הירקות, ובעצם הם נשארים בסוף כל יום כמעט בלי גרוש בכיסים. "הלוואי והיתה דרך לנסוע בלי לשלם דמי כרטיס" שחו לעצמם האיכרים, אך ידעו טוב מאוד שאם נציגי השלטון יתפסו נוסע ללא כרטיס, הוא יושלך למאסר. שלושה נוכלים שישבו בשורה לידם והקשיבו לשיחה הציעו להם הצעה מפתה- תנו לנו חצי שק תפוחי אדמה ונלמד אתכם שיטה לחסוך בהוצאת הכרטיסים. האיכרים הסכימו לעסקה.

בעודם מדברים, התקרב הכרטיסן לקרון בו ישבו. הנוכלים קמו ממקומותיהם כאיש אחד ונכנסו לתא השירותים שבקרון. מבקר הכרטיסים החל לעבור בין ספסלי הנוסעים ולבקש מכל אחד להציג את כרטיס הנסיעה שלו. כאשר דפק הכרטיסן על דלת תא השירותים, ענה לו אחד הנוכלים: "תפוס". "יש לך כרטיס?" שאל המבקר. הוציא הנוכל את כרטיסו מתחת לדלת הנעולה. כך המשיך הכרטיסן בדרכו מבלי להעלות על דעתו שיש בתוך התא שלושה אנשים שנוסעים בכרטיס אחד.

"נו? אהבתם את הרעיון?" שאל מנהיג קבוצת הנוכלים את האיכרים כאשר חזרו לשבת בספסל. האיכרים הביטו זה בזה, ואחד מהם ענה "זו שיטה נחמדה, אך ציפינו לראות כיצד אתם נוסעים בלי לשלם על כרטיס כלל. לא ניתן לכם את חלקנו בעסקה." גם הנוכלים החליפו מבטים. ראש הקבוצה ענה, בחיוך ממתיק סוד "אין בעיה, מחר נראה לכם כיצד לנסוע בלי לשלם כלל…".

למחרת עלו האיכרים על הרכבת, וכאשר התקרב הכרטיסן נכנסו לתא השירותים. כצפוי, תוך דקות נשמעה דפיקה על הדלת ולאחריה קול קורא: "כרטיס, בבקשה". הוציא אחד האיכרים את הכרטיס שקנו בקופות קודם עלייתם לרכבת. הנוכל שעמד מעברה השני של הדלת לקח את הכרטיס וחזר למקומו. "סלח לי, כרטיסן", פנה אל מבקר הכרטיסים, "יש שלושה נוכלים שמסתתרים בשירותים ללא כרטיס". מבקר הכרטיסים הזעיק שוטרים שפרצו את הדלת ועצרו את שלושת האיכרים המבוהלים, שאכן היו ללא כרטיס.

לכל דבר בחיים יש מחיר. אנחנו מנסות לפעמים לעקוף את הגזירה, לנסוע חינם. לחשוב שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, והמחיר תופח ותופח עד שיום אחד מתפוצץ לנו בפרצוף. בסוף נצטרך לשלם.

האם ה' נותן לנו מתנות חינם? הוא נתן לנו ידיים לבנות, רגליים לצעוד בהן בדרכים טובות, ומדוע שתי עיניים? לפי מאמר של האדמו"ר רש"ב- עין ימין כדי שנראה בה מעלות הזולת ועין שמאל כדי שנראה בה חסרונות עצמנו. הכל מאוד מסודר פה בעולם ולכל דבר יש מטרה, כלומר גם לה' יש ציפיות מאיתנו. אנחנו לא כאן סתם. החיים הם לא מתנת חינם, הם מתנה שאנחנו צריכים לדעת להעריך ולנצל לעשיה כדי שבבוא היום נזדכה עליה. כל יום שאדם חי, גם אם אין לו כלום אבל הוא ברך בפיו אשר יצר, הוא סחב לסבא את הקניות בידיו או שרגליו נשאו אותו למעשה מצווה- הוא הרוויח. זה לא היה סתם יום.

בואו, ננסה להימנע מקיצורי הדרך. אין לנו מה להתחבא באיזה תא ולחכות שהחיים יעברו. נצלו כל יום לעשיה… אין לדעת מתי נידרש להזדכות על המתנה שלנו. וחכמת הלב, מהי? לדעת שיום אחד הלב פועם, ויום אחד הוא מפסיק לפעום. לא אנחנו נחליט מתי יתחיל לפעום, זה פלא של בריאת אדם, אבל מהרגע שהוא מתחיל, הזמן שלנו לאחור מתחיל לרדת. בכל פעימה, נותרות לנו פחות פעימות. גם עכשיו. אחרי כל מילה שאתן קוראות נותרות פחות מילים להמשך הדרך. עד שזה נגמר.

זו חכמת הלב.

טעימות

האופה רתח מזעם. כבר חודש ימים שהוא חושד שהחנווני מרמה אותו. בכל פעם שהוא מגיע לחנות ומבקש שימכור לו קילו גבינה במשקל, החנווני מביא לו חבילת גבינה שיש בה פחות מקילו. האופה שוקל את הגבינה בביתו- פעם יש בחבילה 940 גרם, פעם 960, ופעם אחת הגדיל לעשות ומכר לו חבילת גבינה במשקל 850 גרם! האופה כתב במחברתו את התאריכים בהם רימה אותו החנווני ואת משקל הגבינה שנמכרה לו, ויצא בסערה מביתו לעבר בית החנווני. החנווני פתח את דלת ביתו ושפשף את עיניו בתדהמה. "מה זה?" הוא שאל את האופה שנפנף בידו במחברת. "זה תיעוד של כל הפעמים שרימית אותי!" צעק עליו האופה. "תראה! כבר חודש שלם שאני קונה ממך קילו גבינה ומקבל פחות! איך לך בושה?! אני הולך להראות את הדף הזה לכל תושבי העיירה, שידע איזה רמאי אתה ולא יקנו ממך יותר לעולם!" החנווני לקח בשקט את המחברת מידיו של האופה. הוא עיין בתאריכים ואז הלך לחדר העבודה שלו. "תראה," אמר לאופה. בכל אחד מהתאריכים שציינת הייתי בבוקר אצלך במאפיה וקניתי קילו מאפים במשקל". הוא הוציא את הקבלות ששמר במגירתו. "המאזניים בחנותי הם מאזני כפות. אני מניח בצד אחד שלהם קילו של מוצר אחד ובצד השני את הגבינה. באותם בקרים הנחתי את קופסת המאפים שקניתי ממך." האופה השתתק. הוא לקח חזרה את המחברת שלו, מלמל מילות התנצלות וסגר אחריו את הדלת.

את מי אנחנו מרמות? את עצמינו אנחנו מרמות. "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח'). התורה מדריכה אותנו ליושר, ובסופו של דבר יש דין ויש דיין ואדם שלא נוהג ביושר עם אחרים, את עצמו הוא מרמה. המשנה במסכת אבות מספרת על הלל שהלך ליד הנהר וראה שם גולגולת צפה. הוא התבונן בגולגולת וזיהה אותה כגולגולת של רוצח. וכך אמר לו: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. (פרק ב' משנה ו') כלומר- על שאתה הצפת אחרים (רצחת אותם והצפת את הגולגולת שלהם בנהר) גם אותך רצחו והציפו בנהר, ובהמשך: סוף הרוצחים שלך שהציפו אותך שגם אותם ירצחו וגולגולותיהם יצופו בנהר. כלומר, אין לזה סוף. הרוצחים ירצחו גם הם, וגם רוצחיהם… וכל זה למה? בגלל אותו אדם הראשון שרצח. אדם שלא נוהג ביושר גורר אחריו אחרים שלא ינהגו ביושר. בסיפור הראשון, גם אם החנווני לא התכוון, הוא רימה את האופה, וסביר להניח שרימה עוד אנשים שלא היו חשדנים כמו האופה (כי כך טבעו של רמאי, כיוון שהוא מודע לרמאותו הוא חושד באחרים שגם הם רמאים כמותו, בודק ומודד אחריהם). ואולי הרמאות של החנווני, גם אם נעשתה בתום לב, גרמה לאחרים לרמות. יותר גרוע מזה, גרמה להם לחשוב "לדתיים האלה אין אלוהים!" ופגעה בשם שמיים. האם רמאות במשקל חמורה כמו רצח? מסתבר שהתוצאות שלה הרסניות הרבה יותר. תראו מה נאמר על אדם שרימה במשקל:

" לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. (ויקרא יט', לה'), רש"י מפרש: אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט ומהו משפט השנוי כאן היא המדה והמשקל והמשורה מלמד שהמודד נקרא דיין שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

חוסר ביושר מוביל בסופו של דבר לטומאה, חילול ה', סילוק השכינה, מוות וגלות. אנשי סדום, היו רק טועמים זיתים. הם ידעו טוב מאוד את ההלכה, הם ידעו שמתחת לכמות מסוימת לא צריך לשלם, ולכן עסקו מרבית היום ב"טעימות", קצת פה וקצת שם, עד שהצנצנות התרוקנו. את מי אנחנו מרמות? את עצמנו. בסופו של דבר העולם הזה תלוי בנו, ואם נרצה שלילדינו יהיה טוב, נצטרך להנחיל להם את הערכים הנכונים.

זאב בחלוק לבן

בשנת 1962 נערך באוניברסיטת ייל ניסוי פסיכולוגי מעניין. סטנלי מילגרם, חוקר ופסיכולוג אמריקאי (ויהודי), ניסה להבין כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים שיתפו פעולה עם זוועות השואה, עם רצח סיסטמתי של אנשים. מילגרם האמין שהציות העיוור של בני העם הגרמני לחוקים אכזריים נובע מאלמנטים בולטים בתרבות הגרמנית, ציות לחוקים, לסדר, להיררכיה, למשמעת ולארגון וכו'. בהתייעצות עם פרופסורים אחרים ממחלקתו האמין שתוצאות הניסוי על בני עמו האמריקאים יהיו שונים לחלוטין מאלו של בני העם הגרמני. להערכתם רק 4 מ1000 משתתפים, שהם למעשה הסדיסטים שבשולי החברה, יפגעו בצורה הקשה ביותר בעמיתיהם לניסוי.

כל משתתפי הניסוי היו גברים בריאים בנפשם בגילי 20-50. הם נבחרו באקראי (לכאורה), באמצעות הגרלה, להיות המורים, ובחדר סמוך ישבו אלו שנבחרו (לכאורה) באקראי להיות התלמידים. ה"תלמידים" היו שחקנים שידעו והבינו את מטרת הניסוי, ושיתפו פעולה עם החוקרים. ההנחיות פשוטות, בכל פעם שהתלמיד עונה לא נכון על שאלה מסוימת שהמורה שואל אותו, המורה מרים מתג שמעביר מכת חשמל לתלמיד. כמובן שהשחקנים לא באמת חושמלו, בכל פעם שהמורה הרים את המתג הם הקרינו כאב שמתאים לעוצמה שנרשמה. בכל פעם עוצמת הזרם שמועבר היתה ב15 וולט גבוהה יותר מהפעם הקודמת בה התלמיד טעה. בהתחלה התלמיד לא מרגיש כאב, החשמול יהיה לא נעים (כדי להמחיש את ההרגשה, החוקרים נתנו מכת חשמל אמיתית בעוצמת 15 וולט למשתתפי הניסוי ה"מורים"), אך הרמה הגבוהה ביותר, 450 וולט, היא רמה שמסוגלת להרוג אדם. סמוך למורה היה חוקר לבוש חלוק, שתפקידו היה לעודד את המורה להמשיך בניסוי באמצעות אמרות כמו "אל תדאג, כל האחריות לשלומו של הנסיין עליי", " אתה לא יכול לעצור עכשיו, הניסוי חייב להימשך".

התוצאות של הניסוי הדהימו את החוקרים ואת מילגרם עצמו- אף לא אחד מהמשתתפים ה"מורים" בניסוי, לא עצר לפני שהגיע ל300 וולט- שלב שבו ה"תלמיד" בחדר הסמוך צורח מכאבים ומתפתל בכסאו, ו-65% ממשתתפי הניסוי המשיכו לחשמל את עמיתיהם עד לרמה הגבוהה ביותר- רמת מתח של 450 וולט, שמסוגלת להרוג בן אדם (ואף נכתב על המתג בגדול "סכנת חיים!"). כלומר, שני שליש ממשתתפי הניסוי היו מוכנים להרוג בן אדם, כי דמות סמכותית בחלוק לבן אמרה להם שזה בסדר.

אתן חושבות שאם הניסוי היה נערך היום התוצאות היו שונות? כך חשבו גם החוקרים, ולפני 5 שנים נערך בפולין ניסוי דומה, עם אותן התוצאות.

מסקנות החוקרים היו:

יותר קל לנו לפגוע באנשים שאנחנו רחוקים מהם פיזית ורגשית. פחות אנשים שיתפו פעולה כאשר היו עם הנבדק שחשמלו באותו החדר. רק 40% המשיכו לרמה הגבוהה בותר, לעומת 65% כאשר היו בחדרים שונים.

היוקרה והמוניטין של החוקר/מקום הסמכות- כאשר הניסוי נערך באוניברסיטת ייל, 65% ממשתתפי הניסוי המשיכו בניסוי, כאשר נערך במכון מחקר אנונימי רק 48% שיתפו פעולה עד הסוף.

ההדרגתיות- כאשר החוקרים אמרו לקבוצת נסיינים לחשמל את האדם שבחדר ב450 וולט, אף לא אחד מהם הסכים. רמת הציות עולה כאשר הפקודות עוברות באופן הדרגתי מגרימת נזק קל ולא משמעותי לפקודות שמעמידות את הקורבן במצב של סכנת חיים מיידית.

הקרבה הפיזית למקור סמכות (אדם עם חלוק לבן) שמעודד אותם לפעול כך גרמה לרוב הנסיינים להמשיך. כאשר הפקודות ניתנו להם מרחוק, טלפונית, רק 21% צייתו והמשיכו בניסוי.

היו עוד מסקנות מהניסוי המזעזע הזה, אבל למה זה חשוב לנו? כי בתוך כל אדם שוכן זאב. אגדת עם של שבט הצ'ירוקי מספרת על סב שהסביר לנכדו את דרכו של עולם. מראשית הבריאה ישנם שני זאבים- אחד מייצג את הטוב שבעולם, את הבניה והחיים, האהבה, ההכלה, הסבלנות, עשיית הטוב, והשני את ההרס, המוות, השנאה לאחר ועשיית הרע, ושניהם נמצאים במלחמה תמידית. וכשהנכד שאל "ואיזה זאב מנצח, סבא?" ענה לו הסב- "הזאב שאותו אתה מזין."

תארו לכן אדם מן הישוב. יש לו שם וחלוק לבן, הוא מייעץ לאנשים שמגיעים אליו מרחוק, אנשים שהוא לא מכיר, ובאופן הדרגתי, ממש כמו בניסוי של מילגרם, הוא נותן להם מכות חשמל. בהתחלה קטנות- לא נעים, אבל בסדר. הוא פוגע בהם כי הוא יכול. כל פגיעה כזו מזינה את הזאב הרע שבתוכו. זה מתחיל מאמירות, ואז נגיעה פה ושם, ולאט לאט האיש עם החלוק הלבן צובר כח. המוניטין שלו עולה, כי יותר אנשים מגיעים להתייעץ איתו, וכי גורמי סמכות מפנים אליו. לא בכולם הוא יפגע, עם הרוב הוא יהיה בסדר, אבל הזאב הרעב שבתוכו, הזאב הרע, כבר קיבל מנה או שתיים והתיאבון שלו עולה. והם ישתפו פעולה, אפשר להאשים אותם? חלוק לבן אמר להם, גורם סמכות הפנה אליו, הוא עומד לידם, יש לו מוניטין והוא אומר שהכל בסדר ואפשר להמשיך, ובכלל זה לא כזה נורא… בהתחלה.

פעם בכמה זמן נחשף כזה איש עם חלוק לבן. הזאב הרע בסוף בולע אותו מבפנים, לאחר שהשתלט עליו. אם גם אתן, גם אתם כאלה, שתדעו שאתן/אתם במדרון תלול. הסירו את החלוק הלבן לפני שהחשמול הקל יהפוך אט אט לנורה מהבהבת של סכנת חיים, וטפלו בעצמכם. הזינו את הזאב הטוב.

עולא אמר כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא: נעשית לו כהיתר (קידושין מ.)

במסכת קידושין נאמר שאדם שעבר עבירה יותר מפעם אחת, עבורו העבירה נעשתה כהיתר- כלומר הוא מקל לעצמו באותה עבירה. לפי הגמרא, אדם שעשה את אותה עבירה פעם אחת, לא דומה לאדם שעשה את אותה עבירה פעמיים, שכן אחרי פעמיים יהיה לו כבר קשה יותר להפסיק. תמיד אפשר לחזור בתשובה, אך כדאי לעשות זאת מיד אחרי הנפילה הראשונה. אם חלילה חטאתם, וזה יכול לקרות לכל אחד, היזהרו מאוד לחטוא שוב באותו עניין, כי משם אתם הופכים את העבירה להיתר ומאבדים שליטה.


ואם אתן/אתם קורבנות לזאב כזה, אדם שאיבד שליטה על היצרים שלו, אל תרגישו אשמה. רובנו היינו נוהגים כמוכם.