מחבר: nataliey

במדינה אחת, רחוקה רחוקה, חלה המלך במחלה קשה. מכל העולם הגיעו רופאים לרפא אותו, ומכולם, רק רופא אחד זקן, בן עירו של המלך, מצא מזור למחלתו. "מה תרצה בתמורה?" שאל המלך את האיש. "ארצה זהב כמשקל הפיל הגדול ביותר שלך." ענה לו הזקן. המלך הסכים. אך לפניו בעיה- כיצד ישקול את הפיל? אין בעולם כולו מאזניי משקל גדולים מספיק על מנת להניח בצד אחד את הפיל ובצד השני את הזהב, התשלום לזקן. יועצי המלך התכנסו. אף אחד לא מצא פתרון לבעיה. "תפרסמו שהאיש שימצא לי פתרון לבעיה, כיצד לתת זהב במשקל הפיל הגדול ביותר שלי, יזכה גם הוא באותה כמות זהב." אמר המלך. השליחים יצאו למרחקים.

יום אחד הופיע בעיר הלך. ההלך היה פשוט, לבוש בבגדי עניים בלויים, ונעמד מול דלתות הארמון. "שומרים, תנו לי להיכנס, אני יודע כיצד לתת זהב במשקל הפיל." "אתה?!" לגלגו השומרים, "טובי יועצי המלך לא מצאו פתרון, כיצד אדם פשוט כמוך יכול?" המלך, שחזר מטיול הבוקר שלו, ירד מהמרכבה והתקרב להלך. "מי אתה?" שאל.

"אני עובד במעבורת של עיר הנמל הקרובה." הרכין האיש את ראשו בענווה. "בבקשה, הביאו את הפיל עמכם, בואו אחריי, ואראה לכם כיצד לשקול זהב במשקל הפיל." המלך הנהן. הוא סימן בראשו לעבדיו, שהוציאו את הפיל מהמכלאה, והלכו כולם בשיירה אחרי ההלך הפשוט. כאשר הגיעו אל המעבורת שעגנה בנמל, תפס האיש בחבלים הקשורים לפיל והעלה אותו אל המעבורת. המעבורת מיד שקעה במים מכובד המשקל, המים טיפסו מעלה על הדפנות החיצוניות עד שכמעט והגיעו לגובה הסיפון. האיש סימן את גובה המים. לאחר מכן הוריד את הפיל מהסיפון ואמר למלך, "כעת, מלאו את הספינה במטילי זהב עד שתשקע והמים יגיעו לאותו הגובה." המלך חייך. עובד מעבורת פשוט פתר בעיה שטובי יועציו התחבטו בה. אותו עובד זכה גם בזהב וגם במשרה הנחשקת של משנה למלך.

לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף שלנו, אבל אנחנו לא שמות לב אליהם כיוון שיש לנו קו חשיבה מסוים, ודווקא מישהו מבחוץ שיאיר ויבקר יכול לעורר בנו את המחשבה הנכונה, או להציג את הפתרון המתאים, שלא משנה כמה היינו מנסות- לא היינו מגיעות אליו בעצמנו. גמל לא יראה את הדבשת שלו. ההארה מבחוץ היא חשובה ויכולה להיות משמעותית, אבל גם פוגענית באותה המידה. כאשר הנביא נתן נכנס לחדר המלכות ופנה אל דוד המלך עם משל "כבשת הרש", הוא העביר את הביקורת באופן כזה שנגע ללבו של דוד. דוד המלך אכן הבין במה טעה, הבין שהוא צריך לתקן ולעשות תשובה. הסיפור הוא לא על ביקורת, אלא על עצה, אך גם נתינת ביקורת וגם נתינת עצה צריכות להיעשות באותו האופן. כיצד?

"הוכח לחכם ויאהבך" (משלי, ט, ח)

אדם לפני שנכנס לבקר בבית מסוים, דופק בדלק ומבקש רשות להיכנס. כך גם הביקורת. לא כל עת מתאימה לביקור אורחים, לא תמיד אדם פנוי רגשית או פיזית לשמוע הארות לגבי התנהגותו, אופיו, מעשיו וכן הלאה. כלל ראשון, להמתין שהאדם יתפנה מעיסוקיו, ושיהיה פנוי רגשית באותו רגע ממסיחים שונים.

כלל שני, שנכון לגבי כל מילה שיוצאת לנו מהפה- האם זה חשוב? האם מה שיש לנו להגיד הוא משמעותי? או שאפשר לוותר עליו? לחשוב לפני שמדברים. להגיד רק את מה שיש בו צורך. אדם שאומר דברים שלא נשמעים, עדיף שלא לומר אותם. לומדים זאת מהתורה כאשר ה' שולח את משה לדבר לפני פרעה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (וארא ו, י-יב)

וכך גם הגמרא במסכת יבמות (דף סה ע"ב),

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אבא אומר, חובה. 

שימו לב כמה זה דבר גדול, זו מצווה לא לומר דבר שלא ישמע. זו הסיבה שמשה לא רצה לדבר עם פרעה, כי ידע שלא יקשיב לו. האם הדברים שאתן רוצות לומר, יתקבלו אצל המאזין? בדקו גם עם עצמכן, האם הביקורת הזאת, או העצה, ניתנות מתוך אהבה ורצון לעזור, או מתוך רגש שלילי, כגון, נקמנות, ציניות, רצון להוריד את האחר כדי להרים את עצמי? רק אחרי שוידאתן שהכוונה טובה ושיש חשיבות שהדברים יאמרו ושיש מי שישמע אותם, המשיכו הלאה.

כלל שלישי- לשים לב לטון הדיבור. לדבר בענווה ובנחת, לכבד את המאזין ולהיות קשוב אליו.

כלל רביעי- לא להגזים בדברי ביקורת/ מתן עצות. תארו לכן את הרגשתו של הצד השני שמרגיש שכל הזמן מתקנים אותו ומייעצים לו כיצד לנהוג.

כלל חמישי- לפתוח במחמאה עניינית ולסיים במחמאה עניינית. למשל- רציתי לומר לך שאני שמה לב כמה את משקיעה בעבודה עם הילדים, אבל… ולסיום- אני מקווה שלא נפגעת מדבריי ושתמשיכי להשקיע בעבודה עם ילדיי, אני מרגישה שהם מאוד התקדמו בזכות השקעתך.

בהצלחה!

איזהו העשיר? השמח בחלקו. רבי שלמה אבן גבירול (הרשב"ג) כותב משל נפלא על מלך שפנה ליהודי חכם ואמר לו, "בקש ממני כל מה שתרצה, ואתן לך". צחק החכם ושאל- "ולמה אקח ממך, אם אני עשיר יותר?" תמה המלך. "כיצד אתה עשיר יותר ממני?" ענה לו החכם- "מפני שאני מסתפק במעט שיש לי יותר משאתה מסתפק ברוב שיש לך". הרשב"ג ממשיך וכותב:

ראש ההסתפקות והזריזות –
שלא יגדל בעיניך הרב של זולתך,
ולא ימעט בעיניך המעט שלך,
ואל תשקול מי שלמעלה ממך – בך.

כל אדם סוחב איתו תיק. אנחנו לא רואים מה יש בתיק של אחרים, אבל יש לנו נטיה לחשוב שהתיק שלנו כבד יותר. אנשים שיש להם הרבה בדרך כלל גם ירצו יותר, והם לא ידעו שובע. הם לא יהנו ממה שיש להם, ממה שכבר השיגו, הם ירצו להשיג עוד ועוד. במשפחת לוי, אם המשפחה רות היתה משכימה קום, יוצאת לריצה, חוזרת הביתה למקלחת קצרה ומזדרזת להתארגן, להסיע את הילדים למסגרות ולצאת לעבודה. כאשר היתה חוזרת בערב, היתה משחררת את המטפלת, או את המנקה, או את הגנן. לאחר מכן היתה יושבת לאכול משהו קטן ועוברת על ההודעות בתיבת המייל והדואר. בעלה של רות חי גם הוא במסלול מקביל, ומדי פעם הם היו נפגשים במטבח או בסלון ומעדכנים זה את זו במה שהתחדש ומה שיש לעשות, בעיקר סביב ענייני חינוך הילדים. יום אחד חזרה הגברת רות נסערת מריצת הבוקר שלה ופגשה את בעלה במטבח, לפני שיצא לעבודה. "מה קרה?" הוא שאל את אשתו. "מה שקרה זה השכנים החדשים שלנו, משפחת כהן!" רטנה רות בכעס. "בכל בוקר אני רואה אותם דרך החלון יושבים אוכלים ארוחת בוקר יחד, מדברים, מורחים את הזמן וצוחקים. אני לא מבינה את זה. מאיפה להם יש את הזמן שלנו אין? אנחנו נעזרים בגנן, מטפלת, מנקה, להם אין כ-ל-ו-ם והם עדיין מוצאים את הזמן לאכול יחד ולספר בדיחות. מה עשינו לא נכון? איפה אנחנו טועים?" בעלה חכך בדעתו ולאחר מכן ענה בביטחון "כמו שאמרת, אין להם כלום" "למה אתה מתכוון?" שאלה רות בעניין. "חכי ותראי." ענה בעלה, וחייך כזומם מזימה. ביום למחרת, לפני שיצא לעבודתו, השאיר הבעל בתיבת הדואר של הזוג כהן צ'ק חתום על סך 1000שקלים. כאשר רות שבה מריצת הבוקר שלה, היא הקשיבה לשיחת הזוג על מפתן הדלת. מר כהן הראה לאשתו את הכסף שקיבלו משכניהם, יחד עם מכתב "לשכנינו היקרים, ברוכים הבאים." שניהם פרצו בקריאות שמחה. עוד באותו היום דפקה הגברת כהן על דלת ביתה של רות והודתה להם בחום על המתנה. "בעלי מפרנס יחידי," אמרה, "ובזכות התשורה שלכם נוכל עכשיו לקנות את מייבש הכביסה שתמיד רציתי." רות הנהנה, מנסה להבין מדוע בעלה שילם סכום כסף כל כך גדול לזוג. ביום למחרת כאשר החזירה את הילדים מהחוג הבחינה בשכנתה רות על מפתן דלת ביתם, ובידה שקיות רבות. "עכשיו כשיש לנו מייבש כביסה אני יכולה להרשות לעצמי לקנות מצעים ומגבות חדשים. עד עכשיו כיבסתי אותם לעתים רחוקות כי היה לוקח מספר ימים עד שהיו מתייבשים…" הסבירה בשמחה. "ובעלך, היכן הוא?" שאלה אותה רות. השכנה נבוכה "עובד שעות נוספות…" אמרה. בימים הבאים הבחינה רות כאשר היתה חוזרת מריצת הבוקר שלה, ששגרת יומם של משפחת כהן השתנתה. לא עוד שירי בוקר שמחים וארוחות משותפות. מר כהן מיהר לצאת מוקדם מהבית לעבודתו וגברת כהן החליטה לקחת עבודה נוספת כפקידה בבית העיריה. בפעם הבאה שראתה אותה גברת לוי היא היתה סחוטה מעייפות ושאלה, "תוכלי להמליץ לי על מנקה? שנינו כל כך עסוקים שאני לא מגיעה לזה בכלל, הבית נראה נורא." רות נתנה לה את מספר הטלפון של המנקה שלה. בפעם אחרת שגברת כהן דפקה בדלת היא ביקשה טלפון של מורה פרטית לילדים "הם לא מבינים את שיעורי הבית ולי אין את הזמן לשבת איתם." רות הפנתה אותה למורה פרטי וסגרה את הדלת מהורהרת. כשבעלה חזר הביתה שאלה אותו "תגיד, שמת לב לשינוי אצל משפחת לוי?" "כן," ענה בעלה "הם קנו רכב שני כדי שאשתו תוכל לצאת לעבוד…" "לא לכך התכוונתי,", אמרה רות "התכוונתי לזה שהפסיקו לשיר בארוחת הבוקר." "פחחח" נחר בעלה בבוז "את והשטויות שלך, מה אכפת לי משירים בארוחת הבוקר." אמר, ופנה לישון.

מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות, פרק ב' משנה ז'). במקומות רבים בעולם חיים ילדים שאין להם צעצועים יקרים של "פישר פרייס", הם משחקים עם חתיכת חוט וכמה אבנים. ואם יביאו להם צעצוע יקר של פישר פרייס, אחרי 5 דקות משחק ימאס להם ממנו. ואם נשים לב טוב, גם לילדים שלנו נמאס אחרי 5 דקות של משחק. ומה אנחנו עושים אז? קונים צעצוע אחר. אנחנו לוקחים חלק כל כך גדול בתרבות הצריכה, ששכנו את הפשטות של הדברים. שאפשר להמציא משחקים באמצעות הדמיון. שאפשר לדבר, לצחוק, להמציא סיפורים בהמשכים, וזה לא עולה כסף. כולנו צוברים וצוברים הון ורכוש שלא ישארו איתנו אחרי שנמות. העשיר האמיתי הוא זה שיסתפק במעט שיש לו (ואומר הרשב"ג- לא ימעיט ממנו) ולא יפזול למה שיש לאחרים, כי פזילה לרכושם של אחרים מובילה לחמדנות (לא תחמוד!), חמדנות מובילה לגזל (לא תגנוב!) וגזל, לא עלינו, מוביל לשפיכות דמים. אל תמעיטו במה שה' הקציב לכם בעולמו, והיזהרו במה שאתם מבקשים לעצמכם.

"כתר מלכות"/ ר' שלמה בן גבירול

אתה נמצא-
ולא יַשִּיגְךָ שֵׁמַע אֹזן ולא ראות עין.
ולא ישׁלֹט בְּךָ איך ולמה וְאַיִן.
אתה נמצא-
אבל לעצמך. ואין לְאַחֵר עִמְּךָ.
אתה נמצא-
ובטרם הֱיוֹת כל זמן הָיִיתָ. בלי מקום חָנִיתָ.
אתה נמצא-
וסודך נעלם. ומי יַשִּיגנּוּ. עָמֹק עָמֹק מי ימצאנוּ.

בארץ רחוקה רחוקה, לפני שנים רבות, איש אחד הלך להתבודד ביער. הוא נשא תפילה מעומק ליבו, הודה לה' ובכה על מצבו הכלכלי הקשה. לפתע שמע רחש בין השיחים. הוא התקרב אל המקום שממנו נשמע הרעש, ומצא תלולית עפר שלידה את חפירה. מוזר… הרהר לעצמו. הוא אחז באת והחל לחפור את התלולית, ולהפתעתו מצא תיבה. האיש הוציא את התיבה מן הבור וגילה בה אוצר מטבעות זהב. "תודה ה'!" צעק בשמחה. אך מיד נעצר וחשב. אדמות היער שייכות לאציל ואם יביא את האוצר לביתו, אשתו תספר על המציאה לשכנותיה, והאציל ידרוש את האוצר ששייך לו לפי החוקים שקבע. והרי ה' הטוב זימן אותו לאוצר הזה ממש באורח נס, והאדמות למעשה שייכות לריבונו של עולם, ולא לאדם בשר ודם… גם אם יאמר לאשתו שתשמור את הדבר בסוד, בסופו של דבר היא תספר לאחת מחברותיה מבלי לשים לב וזה יתגלגל לפתחו של האציל. אז מה עושים?

רעיון הבריק במוחו. השאיר האיש את התיבה בבור, בידיעה שאם היא אכן מיועדת לו ישוב וימצא אותה, וחזר לביתו. מהבית אסף כיכרות לחם, שטרות כסף ודגים ושב ליער. את הלחם הניח על ענפי העץ, את הדגים על שיח ואת שטרות הכסף נטע באדמה. "אשתי! אשתי!" פרץ בסערה לביתו "לא תאמיני!" התנשף.

"מה קרה?" שאלה האישה.

"חזרתי עכשיו מהתבודדות ביער שמאחורי ביתנו, ולא תאמיני מה ראיתי!"

השניים מיהרו לעבר היער. "תראי!" האיש קטף כיכר לחם והגיש לאשתו. האישה נדהמה. "מה זה? כיצד זה ייתכן?" היא החלה להסתובב ביער, קטפה דגים מהשיח ושלפה שטרות כסף מתוך האדמה הלחה. מרחוק שמעה את קולו של בעלה קורא לה. היא חשה אליו ולא האמינה למראה עיניה. בעלה עמד מלוכלך בבוץ ובידו תיבת אוצר. "מאיפה התיבה?" שאלה. "היא פתאום עלתה אליי מתוך הבור". ענה האיש. הם פתחו את התיבה והחלו לרקוד בשמחה. השניים לקחו את התיבה וחזרו לביתם. לאחר מספר ימים קיבל האיש זימון לארמון האציל. הוא קרא לאשתו, והם הלכו יחד.

"שלום", אמר האציל. "שמעתי שיש לך משהו ששיך לי. "

"אין ברשותי שום דבר ששייך לך", היתמם האיש, ובליבו חשב, שהרי התיבה נשלחה לו מה' ולא שייכת לאציל.

"שמועה הגיעה אליי שמצאתם אוצר באדמות ששייכות לי."

"צר לי, כך אשתי סיפרה לחברותיה, לפעמים יש לה נטיה להגזים. אתה מוזמן לשאול אותה בעצמך. "

האציל התבונן באשה ושאל "האם מצאתם אוצר לפני מספר ימים ביער?" שאל האציל.

"כן," אמרה האישה. ומרוב בהלה התחילה לספר "לפני מספר ימים היינו ביער, קטפנו לחם מהעצים, שלינו דגים מהשיחים והוצאנו שטרות כסף מהאדמה, ואז לפתע עלתה מתוך הבור תיבת אוצר!"

האציל המאוכזב הביט באישה המבוהלת, הביט באיש הנבוך, ופטר אותם בהינף יד.
"לכו לדרככם. ואתם, " אמר לעבדיו, "תבדקו טוב את הסיפורים שמגיעים לאוזניכם לפני שאתם שולחים את כל המשוגעים אליי".

למה ה' ברא בעולמו שיגעון? שאל דוד המלך. את הכל, כמעט, הוא הבין. אבל את זה לא. למה יש משוגעים בעולם? וה' ענה לו, חכה ותראה. כשפגש אכיש מלך גת את דוד, רצה להרוג אותו. דוד הוריד ריר על זקנו והחל לדבר שטויות ולכתוב על הקיר דברים חסרי הגיון כמשוגע, ואכיש מלך גת פנה למשרתיו והעיר להם בכעס, "קחו אותו מפה! החסר משוגעים אנוכי שהבאתם את זה להשתגע עליי?!"

המשוגע בעיננו הוא האדם השונה. אם הכלל מתנהגים באופן מסוים, המשוגע הוא זה שמתנהג באופן יוצא מן הכלל. למשל, בחברה שבה כולם מחללים שבת, המשוגע יהיה זה שישמור שבת. בחברה שבה כולם גונבים אחד מהשני, המשוגע יהיה זה ששומר על דרך הישר. למעשה, המשוגע הוא לא משוגע באופן מוחלט, הוא משוגע באופן יחסי. אם לא היו אחרים שחיים סביבו באופן שונה, הוא לא היה משוגע. ישנו משל של רבי נחמן על אנשי עיר שלמה שאכלו מחיטה מסוימת והשתגעו, והיחיד שלא אכל מהחיטה הזו היה המלך. בסוף אנשי העיר רצו להרוג את מלכם, כי ראו בו משוגע, אז גם הוא נאלץ לאכול מהחיטה.

למעשה, הדרך היחידה של המשוגע להתקבל בחברה היא להסתיר את השיגעון שלו. אבל האמת לא יכולה להשתנות, היא לא יכולה להתחפש למשהו אחר. אם אדם טוען שהוא המשיח, אבל מחלל את הדת- הוא לא המשיח. אם יש זרם ביהדות שטוען שהוא נכון יותר אבל מתיר התבוללות- הוא שקרי. הרבה פעמים אנשים "גדולים" משתנים כדי להתאים את עצמם לכלל, כדי להישאר מקובלים בעיני הכלל. הם בעצם קטנים ומתכסים באצטלת שקר כדי שיאהדו אותם. התורה היא לא כזאת! הכללים שנכתבו בתורה הם נצחיים, הם לא משתנים לפי גחמות החברה. אי אפשר להתאים את ההלכה לזמננו או לשנות לפי שינוי הזמנים ואופי האנשים מצוות כמו שמירת שבת, ברית מילה, גיור, שמיטה וכו'. האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ובעזרת ה' כשיבוא משיח, כל השקרים יחשפו.

איש אחד פגש במורה המבוגר שלו כאשר המתינו בתור לאותה הקופה בסופר. "שלום, המורה", פנה אליו בנימוס, "אתה זוכר אותי?" התבונן בו האיש המבוגר וענה, "לא. היית תלמיד שלי?"

"כן", ענה הבחור בהתלהבות, "לפני 30 שנה. ובזכותך בחרתי גם אני להיות מורה!"

"בזכותי?" תמה המבוגר, "מדוע?"

"אספר, ואני בטוח שתיזכר במקרה. לפני 30 שנה היה נהוג שכל ילד שמגיע לגיל מצוות מקבל מתנה ממשפחתו- שעון יד יוקרתי. ובכן, לאחד הילדים בכיתה קנו שעון כזה. שעון שמעולם לא ראינו כמותו. אנחנו, ילדי הכיתה, הגענו ממשפחות פשוטות וקשות יום, וכך גם השעונים שקנו לנו, ואילו השעון שזכה בו הנער היה שעון של בני מלכים! שעון זהב משוכלל של פירמה מוכרת, משובץ אבנים יקרות עם הקדשה אישית חרוטה על גבו ונרתיק עור יוקרתי. בהפסקה, הנער בר המצווה השאיר את השעון על השולחן, וכאשר חזר גילה לתדהמתו שאבד השעון! לאחר כמה דקות נכנסת אתה, המורה, לכתה, והוא ניגש וסיפר לך בדמעות על האובדן. בהתחלה הבטת בנו ושאלת אצל מי השעון. כאשר אף אחד לא ענה, העמדת אותנו בשורה עם הפנים לקיר וחיפשת בכיסנו. ואז הגעת אליי… שלחת יד לכיס המעיל שלי… והנה, השעון היה שם. לקחת את השעון, אמרת לנו לחזור למקומותינו ובמשך דקות ארוכות לא אמרת דבר. כל כך התביישתי ופחדתי שתחשוף אותי בפני חבריי ומשפחתי! כבר דמיינתי את המבט המאוכזב על פניהם של הוריי כאשר ישמעו שבנם גנב. כבר דמיינתי כיצד החברים מתרחקים ממני. ואז פתחת ואמרת, "ילדים יקרים. אני רוצה שתדעו שהילד שבכיסו נמצא השעון, אינו גנב. הוא ילד טוב שהיתה לו מעידה חד פעמית. בליבו הוא מתחרט על המעשה שעשה, וכבר חזר בתשובה והבטיח שלא יעשה זאת שוב. ואם ה' סולח למי שחוזר ומתחרט, על אחת כמה וכמה אנחנו…" הילדים הנהנו בהסכמה, ולאחר כמה ימים המקרה נשכח. חשבתי שאולי תקרא לי אחרי השיעור לשוחח איתי ב4 עיניים, אבל להפתעתי, פשוט התעלמת מהמקרה. לא התייחסת אליי באופן שונה, לא לטובה ולא לרעה. כאילו כלום לא קרה. ואכן, הרגשתי בדיוק כפי שאמרת, ובאותו מעמד נשבעתי לעצמי ולאלוהיי שלא אעשה זאת שוב." האיש סיים לדבר והתבונן בפניו החתומות של הזקן, "עכשיו אתה וודאי מזהה את פניי?"

"לא", ענה הזקן. "אני לא מזהה אותך. היו לי תלמידים רבים במהלך השנים, ופרצופך לא נחתם בי יותר משל אחרים… כאשר ערכתי חיפוש בכיסים שלכם, עצמתי עיניים."

קל לראות בקלקלתו של מישהו. לפעמים אנשים עושים או אומרים דברים שאחר כך הם מתביישים בהם. לפעמים אדם מתנגש בדלת שקופה, ומיד מסתכל לצדדים לראות אם מישהו ראה אותו… לפעמים הדלת היא מטאפורה. קורה שאדם כועס על אדם אחר ומתחיל לצעוק ולהוכיח אותו, ואז מגלה שטעה, או שהמקרה נחשף לעוד אנשים שלא ידע שצופים בו, או שמיד התחרט, והוא רוצה לקחת את המלים בחזרה. אנחנו לא תמיד במיטבנו. חז"ל אמרו "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים", ממש כאילו רצח נפש. כאשר רוצחים נפש, הדם נשפך החוצה, כאשר מלבינים פני חבר, הדם נשפך פנימה, מהיסורים פניו מלבינות, והאדם מתבשל בדמו. כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא! גם אם היה חכם גדול בתורה. ועד כמה צריך להקפיד בזה?

המקור הבא מתוך הרמב"ם, בספרו משנה תורה, משפטים, הלכות לווה ומלווה פרק א, ג:

"אסור לאדם להיראות לבעל חובו, בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו:  שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו; ואין צריך לומר, אם תבעו."- אם מישהו לווה ממך ואתה יודע שאין לו איך להחזיר, אל תעבור לידו ברחוב! שלא יתבייש כשיראה אותך, אפילו אם אתה לא מתכוון לבקש ממנו שיחזיר את ההלוואה. כמה חשוב כל אדם בעולם הזה, אפילו ילד, כמה התורה מקפידה לשמור על כבודו, שלא חלילה יתבייש ויצטער. אני מאחלת לנו שנדע לשמור על כבודם של אחרים, לעצום עיניים כשצריך ולהתעלם כשהם נופלים. צריך גדלות רוח בשביל זה, על אחת כמה וכמה כאשר מי שנפל כעת לעג לנו בעבר כשאנחנו נפלנו.. אבל תחשבו איזה חלק נפלא יהיה לנו בעולם הבא, וכמה טוב נעשה בעולם הזה לאותו אדם, ואיזה קידוש ה' זה יהיה, אם נדע לעצום את העיניים ברגע הנכון.