אמונה וסבלנות:
בעיירה אחת היתה שנה שחונה במיוחד ועצירת הגשמים גרמה שהפרנסה תהיה מצויה בדחוק עצום.
החליטו ראשי הקהל שיקבעו יום אחד בו יתכנסו כל אנשי העיירה ליום צום ותפילה מהבוקר ועד הערב.
ילד אחד תמים הגיע עם מטריה, פתח סידור והחל להתפלל עם כולם.
אי אפשר היה שלא להבחין בכך שכל אנשי העיירה מסתכלים עליו במבט מוזר כיוון שלא הבינו מדוע ילד מגיע עם מטרייה בשנה כה שחונה, האם אין הוא יודע שיש עצירת גשימים?
ראה הילד את מבטם התמוה, עמד על הבימה ואמר: הבאתי את המטריה כדי שלא יטפטף עלי גשם בזמן התפילה.
הסתכלו כולם זה על זה, טמנו ראשם ברצפה והבינו כמה הם רחוקים מאמונה בה', הרי אם הם מאמינים שהתפילה אכן פועלת מדוע לא העלו על דעתם את המחשבה שיכול לרדת גשם מיד…
חז"ל אומרים (אבות פרק ה): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" ואחד מהם מופיע בתחילת הפרשה:
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
ונשאלת השאלה: מה הניסיון הגדול בכך, הרי גם אם לנו היה אומר הקב"ה ללכת מארצנו ומבטיח לנו הבטחות כל כך גדולות היינו הולכים בעצימת עיניים?
אלא שהניסיון האמתי מבחינת אברהם אבינו יגיע בעתיד. עוד שנה עוברת ועוד שנה וכלום לא זז!!!
- אין ילד!
- אין הערכה מצד האנשים!
- יש רעב!
- יש מריבות עם לוט ואבימלך!
- ומחכים לו עוד הרבה ניסיונות..
וכאן מגיע הניסיון האמתי – האם אברהם אבינו יאמין בעתיד במה שה' הבטיח לו אז "לך לך…" גם כשנראה שמתחת לפני השטח כלום לא זז, או שמא יעלה ספק בלבו האם באמת דברים אלו יתגשמו.
למה הדבר דומה?
משל לאדם שרצה להיות אדם גדול.
הלך ושאל את הזקן בקצה היער: כיצד אוכל להיות אדם גדול?
ענה לו הזקן החכם: עליך לדחוף את ההר במשך שנה שלמה. וכך עשה.
כשראה שההר כלל לא זז, חזר כועס ורוטן אל אותו הזקן והתלונן בפניו שההר לא זז.
ענה לו הזקן: ביקשתי ממך רק לדחוף אותו ולא להזיז אותו…
אברהם אבינו דחף את כל האנושות קדימה, למרות שבפועל לא ראה שום דבר זז על פני השטח!
להאמין בקב"ה זה לא אומר שהקב"ה עובד אצלי ושהוא אמור להגשים את רצונותיי אלא בדיוק להפך: אמונה פירושה, שגם אם הקב"ה לא מגשים את רצונותיי אני יודע שהכל דין אמת והכול לטובה.