בזכות נשים

סבלנות התפילה פועלת:

באחד מהקרבות שערך נפוליאון הגיע למוסקבה וערך עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר.

אך לשוא, עוברים הימים והעיר לא נכנעת.

כמה מהקצינים הבכירים הגיעו לנפוליאון ואמרו לו לוותר על כבישת העיר ולחזור לצרפת.

חשב נפוליאון, טיכס עצה ואמר: אני והרמטכ"ל נתחפש לאיכרים רוסים ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים אם הם מיואשים ויכנעו או שיש עוד זמן ונדע כיצד לפעול.

התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת.

היו שם כמה חיילים רוסים ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון והוא אומר לחברים שלו: חבר'ה האיש הזה שם זה נפוליאון… הסתכלו החיילים ושאלו אותו אתה בטוח? ענה להם מאה אחוז!

נפוליאון והרמטכ"ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם אמר הרמטכ"ל לנפוליאון בחוצפה: תביא לי עוד כוס מיד!!!

כשהגיע נפוליאון עם הכוס קם הרמטכ"ל המחופש הוריד לו סטירה מצלצלת וצעק עליו: כמה זמן לוקח לך להביא את זה! קילל אותו, דחף אותו על הרצפה, בעט בו, ירק עליו ואח"כ גרר אותו החוצה תוך כדי שהוא מפטיר בעצבים: חכה מה אני יעשה לך בבית!!!

החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני: אין אדם בעולם שיעז לעשות דבר כזה לנפוליאון, כנראה זה לא הוא!

רק יצאו מהעיר נשכב הרמטכ"ל על הרצפה נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו תסלח ותמחל כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים לא הייתה לי ברירה!!!

צחק נפוליאון ונתן לו עליה בדרגה ואמר: הסבלנות משתלמת, אנחנו עוד נכבוש את העיר הזו!

יעקב אבינו מכנס את כל בניו ומברך כל אחד ואחד מהם.

את אחרון בניו, בנימין, ממשיל יעקב לזאב: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל".

וצריך לבאר למה בנימין משום דווקא לזאב?

אומר המדרש שזה משום שהמקדש נבנה בחלקו של בנימין, ומה שנאמר "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד" – הכוונה להקרבת התמיד של שחר. "ולערב יחלק שלל" – הכוונה לתמיד של בין הערביים.

והדברים צריכים ביאור, הרי יש חיות הטורפות יותר מזאב ומדוע לא המשילו יעקב להם?

ידוע שדרכו של הזאב לטרוף את הקרבן, אך לא תמיד לאכול אותו ממש באותו זמן (בניגוד לאריה הדורס ואוכל מיד), כך גם התמידים ובמיוחד של בין הערביים, לא היה תמיד קרב כולו בתוך אותו יום, אלא הקטר חלבי ואברי התמיד היו קרבים במשך כל הלילה.

הדבר בא לרמז שלא תמיד התוצאה והשכר של הקרבן יורגש באופן ממשי ומידי, לפעמים השכר והכפרה שוהים לבוא – ורק לערב יחלק שלל. רק כשמגיע הערב (הסתר פנים), זוכים לשלל של הטרף.

לקחת אחריות על מעשינו:

סיפר הרב מאיר ישראל לאו שליט"א:

כשהייתי בן חמש שנים וארבעה חודשים הוציאו אותנו הגרמנים ימ"ש מביתנו והעמידו נשים וילדים בצד אחד, גברים מצד שני ואת ראשי הקהילה באמצע, כשאבי שימש כרב העיירה פיוטרקוב, עמד בראשם.

והנה הגיח איש גסטפו אכזר עם כלבו המאיים מאחורי גבו של אבי ונתן לאבא שלי מכה חזקה עם שוט על הגב ואבא שלי עף כמה מטרים קדימה.

זה היה המחזה הקשה והמשפיל ביותר שעברתי בשואה, יותר מכל שאר הדברים.

לאחר מכן התברר שזה קרה בגלל שאבא סרב לגלח את הזקן.

והנה לפתע, לאחר שניחתה על אבי המכה הקשה, אבי החזיק את עצמו ולא נפל.

מאוד תמהתי לפשר הדבר, מה היה חשוב כל כך לאבא לא ליפול ולעמוד איתן מול כולנו.

כשגדלתי הבנתי שכל זה היה בשביל שהציבור מסביב לא יראה אותו וייחלש. הוא ידע מה כובד האחריות המוטל עליו.

אומרת התורה בפרשתנו:

"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

היכולת של האדם להיות מודה בחסרונותיו היא תכונה פנימית המורה על השלמה וזו תכונה של מלך ישראל.

מלכות היא המלכת האדם בראשונה על עצמו ולכך זכה יהודה ששמו שלם למלוך על עמ"י – "לא יסור שבט מיהודה וחוקק מבין רגליו" ודווקא יוסף, המשביר לכל מצרים הוא הסולל את הדרך למשיח בן דוד הבא מזרעו של יהודה.

תכונה זו אנו מוצאים גם בזרעו של יהודה אצל נחשון בן עמינדב הלוקח אחיות וקופץ לים סוף על מנת לבקוע את הים וזוכה להיות הראשון שמקריב את קרבנות הנשיאים.

כמו סבו, הבין נחשון שיש לקחת אחריות ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

עליהם אמר דוד המלך בתהילים: "היתה יהודה לקדשו" – בזכות זה שיהודה ונחשון קידשו שם שמים במסירות נפשם ולא חסו על כבודם, "ישראל ממשלותיו"– זכו למשול בעם ישראל.

שבת שלום.

מידת ההקשבה

במשך שנים ג'ק ניסה לשכנע את טום לבוא לבקר אותו בניו יורק וטום לא התלהב בכלל מן הרעיון. אבל ג'ק לא הרפה ובסופו של דבר טום השתכנע והסכים להגיע, וג'ק עזב את הכל ובא לקבל את פניו באופן אישי.

טום הסתכל על התנועה בכביש המהיר משדה התעופה, ושאל, איך אפשר לחיות ככה בתוך כל הרעש והעשן הזה בשביל מה צריך כל כך הרבה מכוניות, וכשהוא ירד מן האוטו אל הרחוב הוא הרגיש עוד יותר מסוחרר, לידם צעדו עשרות אנשים, כשכל אחד מדבר בפלאפון שלו, מכוניות סביבם צופרות בקולי קולות, אמבולנס חולף בטיסה ברעש מחריש אזניים.

טום פנה אל ג'ק במבט מיוסר- איך אפשר לחיות כך מוקף בבנייני בטון, זכוכית ופלדה. בלי שום טיפה של טבע, של קצת חיים. ג'ק לא התייחס, לו זה אף פעם לא הפריע.

ואז פתאום טום הפסיק ללכת, עצר גם את ג'ק ושאל אותו, אתה שומע?

שומע מה? ענה לו ג'ק. את הצרצר.

ג'ק עמד מופתע ואמר: נראה לי שאתה סתם ממציא, א"א לשמוע רעשים כל כך חלשים בתוך הרעש של ניו יורק.

אמר לו טום, האם באמת אתה חושב כך, בוא ונעשה ניסוי קטן. הוא הוציא מהכיס כמה מטבעות קטנים, ונתן להם ליפול על הרצפה לידם. המטבעות התפזרו על המדרכה בצלצול עדין.

כל האנשים שעברו שם ליד, עצרו ובדקו את הכיסים שלהם לראות שהכסף לא נפל מהם.

אמר לו טום: כל אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע…

בפרשתנו אומרים האחים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינו, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת".

האחים מתלוננים על שלא שמעו את יוסף בזמן המכירה אך דבריהם אינם מובנים, האם יוסף לא צעק, האם הוא נתן להם למכור אותו ללא שום התנגדות? הרי בוודאי שהוא התנגד, אז כיצד הם לא שמעו את צעקותיו?

מהו כלי השמיעה הקיים בחושיו של האדם?

בוודאי כולנו נגיד: האוזניים.

אך נופתע לגלות שהמקרא מייחס את השמיעה דווקא ללב, כפי שביקש שלמה המלך:

"וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע".

מה פשר הדברים?

האדם שומע את הקולות הפיזיים באזניו, אך הוא לא תמיד שם לב למה שבאמת מתרחש סביבו. מי ששומע ומעבד את הדברים לכדי מעשה הוא הלב ולא האוזניים.

מכאן נלמד, מהי חשיבותה של מידת ההקשבה בחיינו, לבעל, לילדים, להורים ולחברינו.

יה"ר שלבנו יהיה פתוח להקשבה לדברים החשובים באמת לכל הסובבים אותנו.

שבת שלום!

אל תסחף עם הזרם:

בוקר אחד יצא עמית לחצר ביתו וראה עורב. פסע העורב צעד וקפץ, פסע עוד צעד וקפץ. הסתקרן עמית, ניגש לאביו ושאלו: "אבא, מדוע העורב קופץ בהליכתו? מדוע הוא לא פוסע כשאר העופות?"

השיב לו אביו: שמע בני מה אומר המדרש –  'עורב אחד הגיע לאזור בו מקננות יונות רבות. הסתכל העורב על היונות וראה את הליכתן היפה. קינא העורב ביונות והחל ללכת כמותן.

במשך חודש הלך העורב כמו היונות, עד שהגב שלו נתפס. החליט העורב לחזור להליכתו הרגילה ולא הצליח, הוא שכח כיצד הוא הלך בעבר…

מאז העורב לא הולך אלא קופץ, אין בו את ההליכה שלו ולא את של היונות… הרצון שלו להיות מישהו אחר גרם לו לא להיות אפילו עצמו.

מה הייתה ייחודיותו של יוסף? במה היה כוחו שזכה להיות המובחר שבאחרים ולקבל פי שניים בבכורה?

אומרת התורה: "הים ראה וינס".

חז"ל עומדים ותמהים: מה ראה הים?

ומשיבים: ראה ארונו של יוסף.

וצריך לבאר מה הקשר בין קריעת ים סוף לבין ארונו של יוסף?

יוסף סבל עשרים ושתיים שנה בבדידות במצרים. הוא עובר מסוחר לסוחר, בין עם שאינו מכיר, שפה זרה ותרבות מושחתת ואיומה ועם כל זאת יוסף לא זורם עם החיים הוא נשאר נאמן לבית אבא, למסורת עליה חינך אותו אביו בילדותו.

יוסף היה ונשאר עבד ה' במצבים הקשים ביותר.

כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא צריך להראות איזו זכות יש לו בגללה שווה לקרוע לו את הים. באו המלאכים וקטרגו: רבונו של עולם, הללו עובדי עבודה זרה (המצריים) והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים.

אם כן מה יעשו ישראל כדי להינצל מהמצריים, בזכות איזו זכות ייקרע לה הים?

בשביל להשתחרר ממצרים צריך עם ישראל להראות "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ולכן רק בזכות ארונו של יוסף, עבד ה', ראויים הם לצאת ממצרים.

"רק דגים מתים נסחפים עם הזרם".

שבת שלום.

מידת הסבלנות

ילד אחד ישב במטבח עם סבתו והתלונן בפניה על כך ששום דבר לא מסתדר לו: “אמא כועסת עלי, רבתי עם החבר הכי טוב שלי, קשה לי בבית הספר… נמאס לי כבר!!!”

הסבתא הקשיבה בשקט לדבריו וחיבקה אותו באהבה.

“אולי אתה רוצה לאכול משהו טעים?” שאלה אותו.

“בטח”, הוא ענה לה.

“אז הנה, קח לך מעט שמן”, אמרה הסבתא.

“איכס!!!” – אמר הילד ועיקם את פרצופו, “זה ממש דוחה!”

אמרה הסבתא: “אז אולי, אתה רוצה כמה ביצים טריות? או כוס קמח? או בעצם אולי תעדיף כפית של אבקת אפיה?”

הילד התחיל לאבד את סבלנותו ואמר לסבתו: “סבתא, מה יש לך? כל הדברים האלה ממש מגעילים!”

ענתה לו הסבתא: “אתה צודק נכד שלי, לכל אחד מהדברים האלה יש טעם נורא. אבל תראה מה קורה להם כשמערבבים אותם יחד – הם הופכים לעוגיות טעימות!… אז מה אתה אומר נכד שלי? נלך לאפות יחד קצת עוגיות…

בפרשת השבוע אומר יעקב לעשו:

"ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה והילדים… עד אשר אבוא אל אדני שעירה".

יעקב מסרב ללכת עם עשו בטענה שאינו יכול ללכת כל כך מהר אך הוא מבטיח שבעתיד הוא יגיע לעשו לשעיר.

חז"ל מיד מרגישים שיעקב משקר לעשו, שהרי מעולם לא שמענו שיעקב נפגש עם עשו בשעיר?

אומרים חז"ל שיעקב תיאר לעשו את מצבם בעולם הזה:

עשו – מלשון עשוי, הוא מושלם, כוחני ואגרסיבי, בעל ממון רב וצבא מיומן.

יעקב – עם משפחה וילדים איטיים ולא מגיע לקצה קרסוליו של עשו, מבחינת העוצמות והכוח.

יעקב אומר לעשו, אחי היקר, אתה אמנם חושב שאתה מושלם ושאין בכוחי להשיג אותך אך דע לך שלי יש קצב משלי, אמנם אני איטי וסבלן אך יום יבוא ואני אגמול לך על כל הרע שעשית לי ועוד אשיג אותך.

אותו היום מתואר במקרא בדברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

במהרה בימינו אמן.

שבת שלום.

הסכנות שבהרגל:

מספרים על סתת אחד שלא היה מרוצה מחייו. כשעבר פעם מול ביתו של סוחר עשיר, וראה את ביתו המפואר ואת אורחיו החשובים, חשב הסתת: "כמה עוצמה יש לסוחר! הלוואי ויכולתי גם אני להיות סוחר". לפתע, כבמטה קסם, הפך הסתת להיות סוחר עשיר, בעל בית ענק עם עושר וכבוד.

יום אחד ראה את השר עובר בכרכרתו הזהובה, מלווה במשרתים ובחיילים המכים בתופים לכבודו. קנא בו וחשב: "הלוואי ויכולתי להיות שר חשוב". והנה, הוא הפך להיות שר חשוב הנישא על ידי משרתיו. אך היה זה יום קיץ חם, השמש להטה, והתחיל להיות לו לא נוח להסתובב בבגדי המלכות ברחבי העיר.

הסתכל על השמש וחשב: "כמה עוצמה יש לשמש הזו, הלוואי ויכולתי להיות השמש".

בן רגע הפך השר לשמש והפיץ את אורו מן הרקיע. אך לפתע הגיח ענן שחור והסתיר אותו. בשנייה אחת אבד כוחה של השמש. ושוב הוא חשב לעצמו: "הלוואי ויכולתי להיות ענן זה".

הפך האיש לענן והחל מטייל בשמיים מעל להרים ושדות. אך לפתע הרגיש שהוא נדחף בחוזקה. כשהביט אחורה, ראה את הרוח נושפת בעורפו. "כמה עוצמה יש לרוח, הלוואי ויכולתי להיות רוח" התפלל האיש.

הפך האיש לרוח והחל עושה שמות בטבע – עקר עצים, העיף חולות נודדים. אך כשהגיע לאבן ענקית, ראה כי הוא אינו מצליח להזיז אותה. כמה שהוא לא התאמץ – האבן נשארה נטועה במקומה ולא זעה. "כמה עוצמה יש לאבן הזו" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות אבן".

הפך האיש לאבן העצומה, והרגיש החזק ביותר בעולם.

אך לפתע, באורח פלא, הרגיש כאבים עזים בגופו, ולא האמין: "מי יכול להיות יותר עוצמתי ממני, האבן הגדולה?" 

הוא הביט למטה וראה מתחתיו סתת אוחז בפטיש.

אומרת התורה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

רש"י מזדעק ושואל מדוע היתה התורה צריכה לומר שוב שיעקב יצא מארצו הרי כבר כתבה זאת בסוף הפרשה הקודמת?

ועונה: "מלמד שכשיוצא הצדיק פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

לפעמים בחיינו איננו שמים לב לכל הטוב שהתרגלנו אליו אך אנו שמים לב היטב לכך כשהטוב חסר לנו.

משל למה הדבר דומה? טיל שעף לשמים, בתחילה הוא מאיר אך העוצמה שלו איננה חזקה מספיק אך ככל שהוא מתרחק הוא מקבל עוצמה ואורו הולך ומתחזק.

כך אנו בני אדם, לא תמיד רואים את היתרונות שיש בבני זוגנו, ילדינו והורינו אך אנו שמים לב לכך מאוד בשעה שהם נפטרים וחסרים לנו.

ולמה? כי התרגלנו. ההרגל מעוור את עיניו של האדם מלהכיר בזכות העצומה שהוא זכה לה.

גם אנשי ארץ ישראל שמו לב שיעקב חסר, אך מתי? רק לאחר שיצא מהארץ ועד אז לא שמו לב לכך בכלל.

מעתה נבין כמה צריכים אנו להודות לה' על כל הטובה שמרעיף עלינו מידי יום – "מודים אנחנו לך… הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך".