תעביר את זה הלאה

יש משפט של הרב קוק שהוא פשוט ומקסים, ותמיד כשאני קוראת אותו אני מתמלאת באוויר זך וצלול שמנקה ממני את כל השפלות שדבקה בי, בין אם זה עצב או כעס, או כל מידה רעה אחרת, ואפשר לנשום. "כל מה שהאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עימו". המשפט המקסים הזה תולה בעצם את העולם כולו בנו. אנחנו, כל אחת בפני עצמה וכולנו יחד, אחראיות על העולם כולו. כיצד זה ייתכן?

בסרט שנושא את השם "תעביר את זה הלאה" מסופר על ילד שהתבקש על ידי המורה שלו לחשוב על רעיון שישנה את העולם. הילד חשב והגה רעיון נפלא, שכל אדם שנעשה עבורו מעשה טוב, יבחר 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב. כל אחד מאותם אנשים יבחר גם הוא 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב, וכך הדבר יתגלגל עד שתיווצר שרשרת של מעשים טובים. הילד עצמו נפל בסוף הסרט קורבן למעשה אלימות סתמי, אבל המעשים והטוב שחולל המשיכו להתגלגל בעולם.

מה נשאיר אחרינו? עבור מה אנחנו עובדות כל כך קשה? אנחנו כאן הרי כדי להתגדל- כדי לצמוח ולעשות טוב לעולם, כדי לתקן את עצמנו, להוסיף אור ולקרב את העולם כולו עוד צעד אחד אל הגאולה. כל מה שאתגדל בפני עצמי, כל דבר טוב שאוסיף בעולם הזה לעצמי, אוסיף גם עבור העולם, שהרי אני חלק ממנו. ואם לעולם יהיה טוב, אז גם לי יהיה טוב, שהרי אני חלק ממנו. "מתגדל העולם כולו עימו". הבנתן? זה מעין גלגול אינסופי של אור שמאיר את העולם כולו, שרשרת בלתי נגמרת של טוב. אז למה שנבזבז את הזמן על עצב או על כעס, או על דאגות? חיוך אחד שלנו יכול להאיר את העולם ולשנות למישהו את היום! אמרו חז"ל "גדול המלבין שיניים לחברו, יותר ממשקהו חלב". כמה טוב אפשר לעשות למישהו בעזרת חיוך בלבד, או מילה טובה.

מסופר על אב שישב בבית הכנסת, ופתאום הגיע רבו וטפח לו על שכמו. "אשריך, איזה בן צדיק גידלת! מתמיד להגיע לכל שיעורי התורה בזמן, מלא חסד, עוזר לחבריו. באמת, יישר כח גדול." והלך. האב חזר לביתו מאושר, סיפר לאשתו איך החמיא להם הרב, החמיא גם לה שבזכותה הוא מוצא זמן ללמוד עם הילד, שטרחה והשקיעה כל כך בחינוך הילד. וכשהילד חזר הביתה לשני הוריו הזורחים מאושר- שמע תשבוחות ונדהם. אתן יודעות למה? כי הרב טעה. הוא התכוון לילד אחר, ובטעות החמיא לאבא הלא נכון. אבל הילד לא ידע שהרב טעה, הוא היה בטוח שסוף כל סוף מישהו רואה את כל מה שטוב בו, סוף כל סוף מישהו מעריך את המאמצים שלו. וביום למחרת, הוא הגיע לתלמוד התורה בזמן, ישב מרוכז במשך כל השיעור, הגיש לרבו כוס מים ועזר לחבריו לאסוף את הספרים. אני מאחלת לכל אחת מאיתנו שנזכה להאיר ולחולל שינוי בעולם.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

המגדל כלב בביתו האם חייב להאכיל אותו קודם שיאכל?

כן. כאשר מגדלים בעל חיים בבית, לא משנה אם טמא (כמו כלב או חתול) או טהור (כמו אפרוחים, דגים), יש להיזהר מאוד לא לאכול לפני שדאגנו גם להם לאוכל כפי צרכם.

האם מותר להרים ילד קטן שבידו מוקצה בשבת?

אם יש בידו של הילד מוקצה חסר חשיבות כמו אבן או חתיכת גיר, שאין חשש שאם יפול המוקצה האב או האם יתכופפו להרימו, אסור להרים את הילד, אבל מותר לתת לו יד כדי להניח את דעתו. אם הוא מאוד מצטער ובוכה ויש חשש שיחלה מותר גם להרים אותו. אם יש בידו מוקצה בעל חשיבות כמו כסף או חפץ בעל ערך יקר, אין להרים את הילד מחשש שיטעו וירימו גם את החפץ המוקצה.

מגדלור התורה

מה היינו עושות בלי התורה שתכווין אותנו? כל החיים אנחנו מנסות וטועות, סוללות לעצמנו את דרכינו בקושי רב ומקוות שבדרך שסללנו יצעדו ילדינו, שהם לא יצטרכו לעבור את הקשיים והנסיונות שעברנו אנחנו. שהם יפסעו בדרך מוכנה מראש, קלה יותר. כיוון שאנחנו כבר היינו שם, כבר ניסינו וחווינו, אנחנו יודעות הכי טוב מה נכון עבורם.

אתמול הלכתי עם בני התינוק אל הדואר, לאסוף חבילה. הדואר נמצא במרחק הליכה קצר מביתי. הבעיה היתה שמזג האוויר מעט התנכל אלינו, השמיים היו מעוננים ואפורים ונראה היה שגשם עומד לרדת. מיהרתי לאסוף את החבילה שלי לפני שיסגרו את בית הדואר ולחזור הביתה, אבל אז החל לרדת גשם. זרזיף טיפות שהלך והתחזק. לרגע חלפה במוחי מחשבה לחזור לאחור (מרחק של כמה דקות הליכה) ולהמתין מתחת לגגון במרכז המסחרי, אבל אז נזכרתי שאם אצעד עוד 30 שניות בשביל ואפנה ימינה אגיע למתנס, שם אוכל לשבת בנחת עם בני התינוק ולהמתין שהגשם יפסק. ואכן, כך עשיתי. חסכתי לעצמי זמן, דרך, ועמידה בחוץ בקור עם עגלת התינוק. אבל הסיבה היחידה שידעתי את זה- היתה שעשיתי את הדרך הזו פעמים רבות בעבר. לו זו היתה הפעם הראשונה שאני צועדת בדרך מבית הדואר לביתי, הייתי חוזרת לאחור לגגון של המרכז המסחרי, ומחכה בחוץ בגשם ובקור, מבזבזת זמן ונרטבת.

אתן מבינות? אני ידעתי שיש מקום טוב יותר בקרבת מקום, כי אני מכירה את הדרך. הרבה יותר קל כשאנחנו יודעות מה מצפה לנו בהמשך הדרך, היכן המקומות הבטוחים והיכן המקומות שיש להתרחק מהם כמו מאש. אבל המציאות היא כזו שאנחנו לא באמת יודעות. לו היינו יודעות למשל שאם ניקח פניה מסוימת נחסוך פקק תנועה של שעתיים, ברור שהיינו לוקחות אותה! אבל במציאות, אנחנו לא רואות ממעוף ציפור את כל מפת הכבישים, לכן נפספס את הפניה ונמתין שעתיים בפקק. לא נצטער על כך, כי לא ידענו שישנה דרך אחרת. לו היינו יודעות שיש דרך אחרת, תארו לכן כמה היינו מתאכזבות. תארו לכן שהיה מעין מגדלור שיכווין אותנו ויצעק לנו הוראות כמו "גברת! אם תלכי בדרך הזאת, תבזבזי שנתיים מהחיים שלך!" או "סליחה, הכביש הזה הולך ומתפתל, אבל בסוף מגיעים לראש צוק שהדרך היחידה לרדת ממנו היא בצניחה חופשית". אז הקשבנה בנות, יש כזה מגדלור. זו התורה הקדושה שלנו, מגדל-אור עצום שהעניק לנו בורא עולם. אנחנו כמו ילדים, מתעקשים לסלול את דרכינו לבד, אבל יש מי שמכווין ומאיר לנו את הדרך, ואם רק נדע לפתוח את הלב ואת האוזניים, אם רק נפסע בדרך שריבונו של עולם סלל לנו, נחסוך כל כך הרבה שברונות לב וזמן. אם רק נלך בדרכה של תורה.

ניהול זמן

כולנו מנסות לנווט את הספינה שלנו בין אינספור מטלות במהלך היום, בין ניהול בית- כביסות, בישולים, נקיונות, לעבודה, לילדים ולכל מה שכרוך בהם. מהרגע שהם מתעוררים בבוקר ועד שהם הולכים לישון בערב אנחנו סביבם, כולל הסעה למסגרות, טיפול בצרכים הבסיסיים שלהם, עזרה בשיעורי בית, חוגים וחברים ומדי פעם, תוך כדי שטיפת כלים או תליית כביסה, גם ניהול שיחה איתם בחצי אוזן. אנחנו רוצות לדחוס עוד לשגרה הבלתי אפשרית הזאת- אם אפשר גם להתנדב או לעזור לחברה, להתפלל לפחות תפילה אחת ביום, ללכת מדי פעם לשיעור תורה או לחוג שיעשה לנו טוב לגוף ולנפש, וגם להקדיש זמן לזוגיות שלנו בכלל ולבן הזוג בפרט. אבל אלו מותרות, מה עם לישון? לאכול? איך אפשר לדחוס כל כך הרבה דברים ביממה אחת?

מסופר על פרופסור אחד, מרצה באוניברסיטה שהגיע ללמד את הסטודנטים על חשיבות ניהול זמן נכון. הוא הניח על השולחן אקווריום ענק, שקוף וריק, וחיכה עד שהאולם יתמלא בסטודנטים. ברגע שהתמלא האולם, נעץ בהם מבט נוקב ושאל בקולו הרועם: "מי כאן חושב שהוא מנהל את זמנו בצורה מוצלחת?" הורמו מספר ידיים לאוויר. הפרופסור הוציא מתחת לשולחנו שק עם אבנים עגולות וגדולות, ושפך את תכולתו לאקווריום. הוא פנה אל אחד הסטודנטים שהצביעו ושאל- "האם יש לי מקום להכניס אבנים נוספות?" הסטודנט הגיב שלא, האקווריום כבר מלא עד אפס מקום. המרצה הוציא שק קטן יותר ובו אבני חצץ ושפך את תכולתו אל האקווריום. אבני החצץ התגלגלו בין האבנים הגדולות ומילאו את הרווחים. הסטודנטים צחקו. "ועכשיו-" הרעים בקולו הפרופסור, "האם יש לי מקום נוסף באקווריום?", הסטודנט שענה בתחילה התבונן באקווריום המלא על גדותיו וענה- "עכשיו, אני בטוח שלא." הפרופסור הוציא שקיק קטן מתיקו ושפך את תכולתו אל האקווריום- השקיק היה מלא בחול. הסטודנטים התבוננו זה בזה בחיוך, ואותו סטודנט שענה הגיב במבוכה עוד לפני שנשאל- "זהו! עכשיו בוודאות האקווריום מלא! אתה לא יכול להכניס עוד גרגיר!", ואז לראשונה חייך המרצה, לקח את בקבוק המים שהונח על השולחן ושפך את תכולתו אל האקווריום.

מבינות? תמיד יש מקום לעוד. אנחנו רואות את זה כשמגיע תינוק חדש למשפחה, ואנחנו תוהות, כיצד נצליח להתנהל עם שניים, הרי אחד היה לנו כל כך קשה, או – כיצד נסתדר עכשיו עם שלושה?! השניים שהיו לנו עד עכשיו "גמרו" אותנו. התשובה היא שזה אפשרי, אנחנו רק צריכות למצוא את הדרך, ללמוד איך להתנהל, והכי חשוב- לפנות לנו מההתחלה מקום לדברים שאנחנו לא רוצות לוותר עליהם- גם שינה נאותה, שיעור תורה או חוג פילאטיס. ה' נתן בנו הרבה כוחות, ובעזרת תכנון, חשיבה מראש והרבה אמונה שזה אפשרי- זה אפשרי.

הלכה יומית מתוך פסקי הרב עובדיה

האם לכלוך תחת הציפורן או פלסטר חוצצים לעניין נטילת ידיים?

צריך להיזהר שלא יהיו דברים שיחצצו בין היד למים, כמו טבעת (למעט טבעת הדוקה), פלסטר או לכלוך. במידה ויש לכלוך- צריך להסיר אותו, וכך גם אם אדם הניח פלסטר או תחבושת סביב פצע בידו ולא רק על מקום הפצע ממש, אם יכול להסיר את התחבושת יסיר אותה, יטול ויברך, ואם אינו יכול, אינו רשאי לברך על נטילת ידיים.

אנשי הכפר לא ידעו את נפשם מרוב צער, חודש טבת כבר הגיע ועדיין לא ירדו גשמים. החליט רב העיירה לכנס את כלל הציבור לעצרת תפילה ותענית כדי להעתיר לריבונו של עולם שיקבל תחינתם ברצון. הגיעה העת ואכן כל אנשי העיירה למגדול ועד קטן העתירו בבכי ובתחנונים וקולם היה נשמע עד למרחוק עד שמראה מוזר נגלה לעיניהם: מרחוק הגיח לכיוונם ילד קטן כשבידו הקטנה אוחז במטריה. מיד סובבו כולם את עיניהם ועל פניהם נראתה תמיהה גדולה: מדוע חשבת להביא מטריה כשאף ענן לא נראה באופק? ענה להם הילד הקטן בפשטות ובתמימות: הלא התכנסנו כאן כדי להתפלל על הגשם ובוודאי שרבונו של עולם ישמע תפילתנו ויוריד לנו גשמי ברכה. אז כדי שלא יטפטף עלי גשם בזמן התפילה הבאתי איתי מטריה.

מהי אמונה? – שגם כשאתה רואה שדברים אינם זזים דע לך שהקב"ה מסובב הכל באופן הטוב ביותר שיכול להיות.

וכך אמרו חז"ל בפרקי אבות (פרק ה): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם" ואחד מהניסיונות מובא בתחילת פרשת לך לך:

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה".

נשאלת השאלה: מה הניסיון הגדול שהתנסה אברהם בהליכה זו, הרי גם אם לנו היה אומר הקב"ה לך לך… ואעשך לגוי גדול…" היינו הולכים בעצימת עיניים? וכי היה עולה על דעתנו שאברהם המאמין הגדול יסרב לציווי מפורש מה'?

אלא שהניסיון בו התנסה אברהם אינו ניסיון מיידי, אלא ניסיון עתידי – עוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת וכלום לא זז!

אין ילד!

אין הערכה מצד האנשים!

אין אוכל!

יש מריבות עם לוט ואבימלך!

ומחכים לו עוד הרבה ניסיונות…

וכאן יגיע הניסיון האמתי – האם אברהם יאמין במה שה' הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול" גם כשנראה שמתחת לפני השטח כלום לא זז, או שמא יעלה ספק בלבו האם באמת דברים אלו יתגשמו?

למה הדבר דומה?

משל לאיש צעיר ונמרץ שרצה להיות אדם גדול חשוב ונערץ. הלך ושאל את הזקן בקצה היער: מה עלי לעשות למימוש משאלה זו? ענה לו הזקן: לך לקצה היער ודחוף את ההר הגדול במשך שנה. הלך האיש הצעיר והנמרץ ועשה כמצוות הזקן. כעבור שנה ראה שההר כלל לא זז. חזר אל אותו הזקן כשכעס על פניו ואמר: הלא אמרת לי לדחוף את ההר, דחפתי במשך שנה וכלום לא זז! ענה לו הזקן: ביקשתי ממך רק לדחוף את ההר ולא להזיז אותו.

אברהם דחף את כל האנושות קדימה שבפועל לא ראה שום דבר זז!

אברהם לא זכה לראות נכדים (יצחק הביא את יעקב ועשו בן 60 וא"א הביאו בגיל 100 וחי 147 שנים).

אברהם לא זכה לראות את עם ישראל (עם ישראל קם רק במצרים – "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו") ורק הבטחות שמע מפי ה': "ידע תדע כי גר יהיה זרעך… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולמרות זאת העיד עליו הכתוב: "והאמין בה'".

וכמו בימים ההם כן בזמן הזה.

משיח משול לצמח וכפי שאנו אומרים בתפילה (המיוסדת על דברי הנביא): "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכך אנו מעידים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח… ואע"פ שהתמהמה…".

הצמח אינו נראה מיד מבצבץ מהאדמה, כך גאולת ישראל אינה נראית מיד אלא קמעה קמעה.

וזו בדיוק משמעות האמונה – ההבנה שהקב"ה לא עובד אצלי ואינו אמור להגשים את רצונותיי. בדיוק הפוך: משמעות האמונה היא שגם אם הקב"ה לא מגשים את רצונותיי אני יודע שהכל לטובה וכפי שפירש רש"י: "לך לך – לטובתך ולהנאתך" – אני מאמין שכל מה שה' עושה הוא לטובתי, גם אם זה מצריך ממני להתנתק מאיזור הנוחות שלי וגם אם זה מצריך ממני סבלנות רבה.

 

לגור בבית או לגור באוהל

בפרשת וירא טורח הכתוב להדגיש מספר פעמים שאברהם גר באוהל. נתבונן בפסוקים:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל".

לעומת זאת, טורח הכתוב להדגיש שלוט היה גר בבית. נתבונן בפסוקים:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

מה ניתן ללמוד מהשוואה זו?

א. בית אינו מזמין אנשים להיכנס לתוכו כמו אוהל. בית הוא מבצרו של האדם והדלת החוצצת בין האורח למארח מסמלת זאת. דבר זה מלמדנו על אהבת לוט את עצמו בעוד שאברהם הרעיף אהבה זו על זולתו.

ב. מי שנמצא באוהל בנוסף לאברהם זו שרה ואכן חז"ל לומדים מהמילה "ויאמר הנה באוהל" ששרה היתה צנועה. לעומת זאת לוט לא משתף את אשתו בכל תהליך הכנסת האורחים. לא לחינם היא נהפכה לנציב מלח כיוון שלא הגישה מלח לאורחים (מדרש).

ג. אברהם יושב בפתח האוהל ושרה יושבת בתוך האוהל. יש תפקיד לכל אחד ויש קשר בין החוץ לבין הפנים. לוט לעומת זאת יושב בשער סדום הרחק מביתו כיוון שלא מצויים אורחים בתוך סדום לכן הוא מנסה להשיגם מחוצה לה.

ד. המלאכים מסרבים להיכנס לבתו של לוט: "כי ברחוב נלין". הם מבינים שבית הדואג בעיקר לעצמו הוא בית שהכנסת האורחים שלו היא מהשפה ולחוץ.

ה. אצל לוט העיקר זה היין – "ויעש להם משתה ומצות אפה". היין עולה יקר, משמח אנשים ומראה את עושרו של בעל הבית. לעומתו, אצל אברהם העיקר זה האוכל, שהכנתו מצריכה טרחה מרובה אך אינו עולה יקר כמו היין. לוט מציג את הדברים בצורה מאוד יפה חיצונית אך לבו בל עמו. לעומתו אברהם דואג באמת למחסור זולתו, שלא יישאר רעב.

וכך ברך בלעם את ישראל:

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

 

 

פעולתה של התפילה

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת לבוא עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל לה' מקירות ליבו.

שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון על צרה שמבקשים להינצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי. וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, אמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריכה המתפללת להתאמץ מאוד בתפילתה, ולא תחשוב שאם התפללה חייב הקב"ה למלא את מבוקשה, אלא תמשיך ותתפלל, ותדע שהקב"ה שומע את תפילתה, ובוודאי תפילתה פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

תפילותיהם של האבות והנביאים

למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.

אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה. שנים רבות היתה חנה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידי משה ואהרן התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, והִרבה נבואה ונביאים בישראל, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א; כמבואר בהמשך יב, ו).

מתוך הספר פניני הלכה – תפילת נשים

תפילת נשים – מבוא

התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.

חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.

המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים, הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם על ידי תפילה אל הקב"ה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

מתוך הספר פניני הלכה – תפילת נשים