בזכות נשים

שמואל התהפך על משכבו. מה יעשה? בתו הבכורה מתחתנת, ואין מאין להביא כסף עבור מסיבת החתונה והנדוניה. הוא עבר בין בתי הכנסת בעירו, לווה ממכריו, לקח עבודה נוספת בחלוקת דואר. מוחו היה עסוק בחישובים. הוא קם, התיישב מול מכתבתו וכתב מכתב לאלוהים.

"אלוהים היקר, כאן שמואל בן מנחם. עליי לחתן את בתי, עשיתי כל שביכולתי על מנת לגייס את הכסף, וכעת אני זקוק לעזרתך. חסרים לי 50 אלף דולר לצורך שמחת החתונה והנדוניה. אודה לעזרתך, שמואל."

שמואל התלבט איזו כתובת לכתוב על המעטפה, ובחר להשאיר אותה ריקה מכתובת, היא כבר תמצא את דרכה לאלוהים. שמח וטוב לב המשיך לתפילת הבוקר.

הדוור שמיין את המעטפות ראה את המעטפה של חברו שמואל, וראה שלא נכתב דבר בשורת הכתובת. הוא הרהר מעט, ואז פתח את המעטפה. לאחר שקרא עלה חיוך על פניו, והוא ידע שהיחיד שיוכל לעזור לחברו הוא הברון רוטשילד. הוא שלח את המעטפה לברון והתפלל שמשם תבוא הישועה. מזכירתו של הברון העבירה לו את המכתב בארוחת הבוקר, יחד עם שאר המכתבים האישיים שקיבל. הברון פתח את המעטפה, קרא פעמיים את הכתוב, ופרץ בצחוק גדול. הוא ביקש ממזכירתו שתעביר לאותו שמואל בן מנחם באופן מיידי 40 אלף דולר, כדי שלא יצטרך לשלם את המס הנהוג על הסכום שביקש.

שמואל התמים זכה לחתן את ביתו בשמחה כפי שרצה.

שנתיים חלפו מאותו אירוע, והנה צריך לחתן גם את בתו השניה. מה יעשה? שוב שלח מכתב לאלוהים.

הברון רוטשילד ישב בגינתו כאשר קיבל את המכתב מהמזכירה. הוא זיהה את הכתב ואת השם על המעטפה. כך היה כתוב בה: "אלוהים היקר. זוכר אותי? לפני שנתיים עזרת לי לחתן את בתי הבכורה. תודה רבה לך על הכסף, החתונה היתה מפוארת ובתי מאושרת בנישואיה. כעת בתי השניה צריכה להינשא, ואני שוב זקוק לכסף עבור מסיבת החתונה והנדוניה. בבקשה ממך, אל תשלח את הכסף גם הפעם דרך הברון רוטשילד, הוא גובה 20% עמלה."

אדם שהאמונה שלו תמימה ושלמה תמיד ימצא את הדרך לקבל את השפע שמגיע לו מה'. הוא לא יצטרך לעבוד קשה, מעבר להשתדלות הרגילה, כי יש לו אמונה בלב. הוא מאמין שה' ישלח לו אז ה' ישלח לו. הרב זאיד מספר שבדרך להרצאה עצר בסופר לבקשת אשתו, וגילה שהוא בלי הארנק. הדבר לא הטריד אותו, הוא נכנס לסופר בידיעה שאין לו שקל בכיסים, עם אמונה שלמה שה' ישלח לו כסף לשלם על הקניות, וכך מילא את העגלה בכל המצרכים שאשתו ביקשה. כאשר הגיע לקופה, לא נפל ליבו.. הוא ידע עד הרגע האחרון שה' ימצא לו את הכסף. והנה הקפאי שלף כרטיס נטען של 700 שקלים ושאל את הרב למי שייך הכרטיס. הרב בירר איתו מתי אבד הכרטיס ואם עשה את כל המאמצים למצוא למי הוא שייך, ובסוף אמר לקופאי שהכרטיס שייך למוצא. "אז קח אתה את הכרטיס, הרב" אמר לו הקופאי "בתנאי שתבטיח לי שבחצי שנה הקרובה אני מתחתן." הרב, שהבין שהכל מלמעלה, הבטיח לו. הקופאי העביר את השקיות בקופה והסכום שהראה המכשיר היה שווה ל700 שקלים. הרב שילם בכרטיס ויצא. להרצאה שלו הגיעו אנשים רבים, וחלקם נשארו בסופה לשאול שאלות. אחת מהן היתה בחורה. היא רצתה להתייעץ עם הרב האם נהגה נכון. הבחורה סיפרה שאיבדה בסופר ליד מקום מגוריה כרטיס נטען של 700 שקלים, וייחדה בליבה כוונה מיוחדת, שהכרטיס ימצא על ידי מי שזקוק לו והיא בעזרת ה' תזכה בזכות הויתור על הכסף למצוא את זיווגה ולהתחתן עוד השנה. הרב חייך. הוא לקח את הפרטים של הבחורה, נסע לאחר ההרצאה לסופר והעביר את הפרטים לקופאי הנחמד. הרב הוזמן לחתונתם.

כמה אמונה לנו יש? האם אנחנו מסוגלות להיכנס לסופר בלי ארנק ולמלא עגלה? רובנו לא מסוגלות. רובנו נחזור הביתה לקחת את הארנק ששכחנו. כולנו קצת לוקות באמונה, אנחנו ארציות, עם רגליים על האדמה וים פחדים שמציפים אותנו. פחד מדחיה, פחד משכחה, פחד ממחלות, פחד מאסונות. בפחד יש משהו טוב, הוא שומר עלינו מלטעות, אבל הוא גם מגביל את צעדינו. האם מי שמוצף פחדים, אמונתו פגומה? ואם כן, מה ניתן לעשות?

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה" (הרב קוק, ערפילי טהר, לט). אנחנו חיות בעולם שלצערנו יש בו הרבה בלבול, יש בו רשע, כפירה ובערות. אנחנו יכולות להתלונן עד מחר, אבל הדבר בידנו. עלינו פשוט לעשות! עלינו להוסיף לעולם הזה צדק, אמונה וחכמה. ועלינו להעביר הלאה בדיוק את המידות האלה, שגם הדור הבא ימשיך בתיקון העולם. ובעזרת השם, אחרי המעשים ימשכו הלבבות. וככל שנתקן את העולם, נזרז את ביאת המשיח, והאמונה כבר לא תהיה נצרכת, כי כולם יראו את ה' בעיניהם, והאמת תהיה גלויה.

בתורת המשחקים, מתואר ניסוי של כלכלן בשם מרטין שוביק. הרעיון פשוט, הסיפור הבא מבוסס על הניסוי.

האנשים שהגיעו למתנ"ס השכונתי מילאו לאט לאט את האולם הקטן. כולם הגיעו בעקבות מודעה מסקרנת בעיתון "לניסוי חברתי דרושים אנשים ונשים בעלי הגיון בריא". לא היו פרטים לגבי הניסוי וגם לא צוין שיקבלו תשלום על עצם ההשתתפות, אך המודעה המסקרנת משכה אותם לאולם הקטן. לאחר מספר דקות מהשעה המצוינת במודעה, נסגרו דלתות האולם, ואדם נכבד למראה עלה לבמה. "שלום לכולם, תודה שהגעתם." פתח האיש והתבונן בקהל שגדש את החדר. "לא אכביר במילים כיוון שהזמן דוחק. כולכם התאספתם כאן כיוון שאתם ניחנים בסקרנות ובהגיון בריא. הבה נתחיל." האיש הוציא מכיסו שטר של 20 שקלים והראה אותו לקהל. "היום נקיים מכירה פומבית. האוביקט שנמכר הוא השטר שבידי, 20 שקלים. כללי המכירה הם פשוטים- הכלל הראשון: לא משנה איזה סכום תציעו בעבור השטר, תוכלו לזכות בו. אין מחיר התחלתי. הכלל השני הוא שמי שלא יזכה בשטר אבל הצעתו היא השניה להצעה הזוכה יצטרך לשלם את אותו הסכום שהציע. אתן דוגמה- יוסי הציע שקל, אם לא היתה הצעה מתחרה- יוסי יזכה בשטר. אם אילנה תציע שני שקלים- אילנה תזכה בשטר, ויוסי יצטרך לשלם שקל. אם יש מישהו בקהל שלא הבין את חוקי המכירה, נא להצביע עכשיו." האיש סקר במבטו את הקהל, איש לא הרים יד. "מעולה, אז בואו נתחיל. בידי שטר של 20 שקלים, מי נותן את ההצעה הראשונה?"

אנשים בקהל החליפו מבטים מחויכים. איש צעיר הרים את ידו וצעק "אני מציע 10 אגורות!" כאדם בעל הגיון בריא, חשב שמשתלם לו להרוויח 19 שקלים ו90 אגורות, או הכי הרבה להפסיד 10 אגורות לאיש שעל הבמה.

"אני מציע 20 אגורות!" צעק אדם אחר מהשורה האחרונה. "אני מציעה 30 אגורות!" צעקה אישה מבוגרת מהשורה הראשונה. לאט לאט עלו הסכומים והתקרבו ל20 שקלים. מאבק סמוי התפתח בין הבחור הצעיר לאישה המבוגרת, שהצעותיהם רדפו זו את זו. "אני מציע 18 שקלים!" צעק הבחור הראשון שהרים את ידו. הוא חשב, משתלם לי להרוויח גם שני שקלים, אם אזכה בשטר, ולא לשלם 17 אם אוותר עכשיו, והיא הגיבה ב"אני מציעה 19 שקלים!" מתוך מחשבה שמוטב לה להרוויח שקל אחד אם תזכה בשטר מאשר לשלם את הסכום הקודם שהציעה, אם הבחור הצעיר יזכה. "אני מציע 21 שקלים!" צעק הבחור הצעיר. ראשי הקהל עברו כפינג פונג בין השניים, הם היו המומים מהתפתחות הדברים. הבחור הצעיר חשב לעצמו- מוטב לי להפסיד שקל אחד מלהפסיד 18 שקלים. וכך המכירה נמשכה ונמשכה. כאשר ההצעות של השניים הגיעו ל200 שקלים, האיש שעל הבמה הרים את ידו. "הפסיקו!" הוא קרא. אני מזכיר לכם שמדובר בניסוי חברתי. גם אתה וגם את תזכו ב20 שקלים על עצם ההשתתפות, וכולכם תזכו בשיעור נפלא", אמר ופנה לקהל- "הניסוי הזה נערך עשרות פעמים, ותמיד הסתיים כאשר עורך הניסוי החליט להפסיקו. כאשר המחיר שהציעו המשתתפים היו גבוה פי כמה וכמה משווי השטר. הדרך היחידה לנצח במשחק הזה, היא לא להשתתף בו כלל. ברגע שאדם נכנס לניסוי, ככל שיגדיל את ההשקעה הוא יגדיל את הסיכוי להפסיד, וגם ההון שיפסיד ילך ויגדל. תחשבו טוב טוב למה אתם נכנסים, לפני שתפסידו את כל מה שיש לכם."

בחיים יש הרבה מלכודות שקל ליפול לתוכן, קשה לצאת מהן. בדרך כלל זו תהיה מלכודת מפתה מדי, לא הגיונית. כמו לשלם 10 אגורות על שטר של 20 שקלים. היו חשדניות כלפיי דברים קלים מדי. כשאנחנו נכנסות לתוך מלכודת כזו, שאנחנו כל כך מושקעות בה רגשית, היא סוגרת אותנו מכל הכיוונים. בגלל שאנחנו לא רוצות לצאת מופסדות, אנחנו ממשיכות וממשיכות, והמחיר של ההתנתקות הולך ועולה. זה כך לגבי כל דבר שיש בו התמכרות- כמו סמים, כרטיסי הגרלה ותרופות, זה כך לגבי מערכת יחסים אלימה, זה כך לגבי הזדמנויות עסקיות. החכמה לא להיכנס למשחק הזה בכלל, כי אי אפשר לנצח בו.

התורה נקנית בעבודה קשה. במסכת אבות פרק ו' משנה ו' נאמר:

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן,

1. בְּתַלְמוּד,
2. בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן,
3. בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם,
4. בְּבִינַת הַלֵּב,
5. בְּאֵימָה,
6. בְּיִרְאָה,
7. בַּעֲנָוָה,
8. בְּשִׂמְחָה,
9. בְּטָהֳרָה,
10. בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
11. בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים,
12. בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
13. בְּיִשּׁוּב,
14. בְּמִקְרָא,
15. בְּמִשְׁנָה,
16. בְּמִעוּט סְחוֹרָה,
17. בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
18. בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
19. בְּמִעוּט שֵׁנָה,
20. בְּמִעוּט שִׂיחָה,
21. בְּמִעוּט שְׂחוֹק,
22. בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
23. בְּלֵב טוֹב,
24. בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים,
25. בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין,
26. הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ,
27. וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
28. וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו,
29. וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,
30. אָהוּב,
31. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,
32. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
33. אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת,
34. אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים,
35. אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת,
36. וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד,
37. וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
38. וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה,
39. נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ,
40. וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
41. וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,
42. וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם,
43. וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
44. שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף,
45. הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
46. הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ,
47. וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ,
48. וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ,

התבוננו ברשימה הזו מדי יום, נסו לשנן את חלקה. אין קיצורי דרך. צריך לעבוד קשה כדי להיות מאושרים, ודברים טובים במיוחד יעלו לנו. אבל עדיף לשלם הרבה בפעם אחת על דבר גדול ונצחי כמו התורה שלנו, ולא לשלם כל החיים, ולקבל כלום.

אנחנו לא נולדים מושלמים.

גדי ניגש לאביו האהוב והיסס. היתה לו מועקה בלב, הוא חיפש את המלים הנכונות. בסוף אמר: "אבא, אני מצטער שאני לא מוצלח כמו אחותי. היא תמיד מביאה מאיות… ואני, עובר בקושי". דמעות היו בעיניו. כמה שניסה, מתחילת שנת הלימודים, הוא לא הצליח לשבת וללמוד כמו צריך. הוא אכזב את הוריו. אביו הניח את הספר שקרא וסימן לגדי להתקרב. הוא התבונן עמוק בעיניו ואז פתח את פיו, ואמר:

"גדי", אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. הוא אוהב אותם כי הם חלק ממנו, כי אי אפשר אחרת. גם אם יעשו מעשים רעים, הוא יאהב אותם. אבל אתה גדי- מעולם לא עשית משהו רע. כשה' ברא את העולם הזה, הוא ברא אנשים שונים. חלק יהיו מוכשרים במוזיקה, חלק בחשבון, חלק יהיו מנהיגים ואנשים ילכו אחריהם ולחלקם יהיו ידיים טובות והם ידעו לתקן דברים. כל אחד קיבל כלים אחרים. אנחנו לא יודעים למה ה' החליט לחלק לכל אדם מתנות שונות, וכיצד בחר מה לתת ולמי. מה שבטוח, אנחנו לא יכולים להאשים מישהו על כך שלא קיבל את הכלים האלה או אחרים… אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שה' כן נתן להם."

ואז הוא רכן אל גדי, ליטף את ראשו ואמר: "בן, אני אוהב אותך. לפעמים לוקח לנו זמן לגלות איזה כלים ה' נתן לנו. אל תתלונן על כך שנולדת בלי כישרון מסוים. תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמוני. אני יודע שה' נתן לך כלים טובים."

ובאמת, יום אחד ישב גדי בכיתה. הוא התקשה להתרכז בשיעור, המורה שדיברה היתה מורה מחליפה, ובזמן שדיברה הוא שרבט במחברתו. לפתע הרים את עיניו וראה את המורה עומדת לידו. "מה ציירת?" שאלה. "כלום… סתם." גדי ניסה להתחמק. המורה לקחה את הדף והתבוננה בו. "זו אני?" שאלה. גדי הנהן. "אתה מצייר יפה כל כך. אכפת לך שאקח את השרבוט ואראה לאבי? אבי צייר. אולי יוכל לעזור לך לפתח את הכשרון שלך. "טוב", אמר גדי, ולא חשב שיצא מזה הרבה.

לאחר מספר ימים, אביה הצייר של המורה יצר קשר עם הוריו של גדי וביקש להגיע לראות ציורים נוספים שלו. הוא מאוד התרשם וביקש לשלוח את הילד לאקדמיה לציור שנמצאת בחוץ לארץ. אביו של גדי עבד לילות כימים כדי לפתח אצלו את היכולות שלו. היום גדי בן 42 ופתח את התערוכה ה28 שלו בניו יורק, באקדמיה לאמנות מודרנית.

אדם צריך מבוגר אחד שיאמין בו, שיגיד לו שהוא בסדר, שהוא יכול. מישהו שידחוף אותו קדימה. זה לא פחות חשוב מהכלים שהוא מקבל. ונכון, ה' ברא אותנו שונים. הוא נתן לכל אחד יכולות שונות, אופי שונה, מראה שונה. כבנות זוג, השונות הזו משמשת מראה שנלמד להסתכל בה כדי לתקן את הפגמים של עצמנו. דרך לעשות חשבון נפש. כהורים, השונות של ילדינו היא חלון. דרכה אנחנו רואות את העולם באור צלול יותר, מבקר יותר. אנחנו מנסות לתקן את העולם כי אנחנו מפחדות כל כך על הילד, שהוא לא יהיה חריג, שיאהבו אותו, כי אם הוא יצליח החיים שלו יהיו קלים יותר. הוא לא יצטרך להתמודד עם קשיים. זו משאלת הלב הפנימית שלנו… בין אם היא מראה ובין אם היא חלון, ה' ברא אותנו שונים. והיתה לו סיבה.

מסופר בגמרא המעשה הבא: בא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על
שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי!
ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".

לו כולנו היינו יפים וחכמים, מוכשרים בנגינה, בחשבון ואנגלית, עם ידי זהב, אופי נוח, קליטה מהירה ושכל ישר, האם היינו נזקקים לאחר? האם היינו יודעים להביע חמלה? לא. שום זוגיות לא תצמח בעולם כזה, גם שום עזרה לאחר, אהבת חינם או נתינה. כדי לתת למישהו, צריך שיהיה לו חסר. כדי להשלים מישהו, צריך שיהיה לו חור בלב. כדי להעריך יופי, צריך כיעור. אז אנחנו לא מושלמים, אבל בזכות חוסר השלמות שלנו, אנחנו משלימים זה את זה. והבריאה מושלמת.

בתקופת השלטון הקומוניסטי ברוסיה, עלו שלושה איכרים קשיי יום לרכבת, כמדי יום ביומו, על מנת למכור את התוצרת החקלאית שלהם בעיר הגדולה. תוך כדי נסיעה, התלוננו האיכרים על כך שעלות כרטיס נסיעה לרכבת מתקזזת עם הרווח שיוצא להם ממכירת הירקות, ובעצם הם נשארים בסוף כל יום כמעט בלי גרוש בכיסים. "הלוואי והיתה דרך לנסוע בלי לשלם דמי כרטיס" שחו לעצמם האיכרים, אך ידעו טוב מאוד שאם נציגי השלטון יתפסו נוסע ללא כרטיס, הוא יושלך למאסר. שלושה נוכלים שישבו בשורה לידם והקשיבו לשיחה הציעו להם הצעה מפתה- תנו לנו חצי שק תפוחי אדמה ונלמד אתכם שיטה לחסוך בהוצאת הכרטיסים. האיכרים הסכימו לעסקה.

בעודם מדברים, התקרב הכרטיסן לקרון בו ישבו. הנוכלים קמו ממקומותיהם כאיש אחד ונכנסו לתא השירותים שבקרון. מבקר הכרטיסים החל לעבור בין ספסלי הנוסעים ולבקש מכל אחד להציג את כרטיס הנסיעה שלו. כאשר דפק הכרטיסן על דלת תא השירותים, ענה לו אחד הנוכלים: "תפוס". "יש לך כרטיס?" שאל המבקר. הוציא הנוכל את כרטיסו מתחת לדלת הנעולה. כך המשיך הכרטיסן בדרכו מבלי להעלות על דעתו שיש בתוך התא שלושה אנשים שנוסעים בכרטיס אחד.

"נו? אהבתם את הרעיון?" שאל מנהיג קבוצת הנוכלים את האיכרים כאשר חזרו לשבת בספסל. האיכרים הביטו זה בזה, ואחד מהם ענה "זו שיטה נחמדה, אך ציפינו לראות כיצד אתם נוסעים בלי לשלם על כרטיס כלל. לא ניתן לכם את חלקנו בעסקה." גם הנוכלים החליפו מבטים. ראש הקבוצה ענה, בחיוך ממתיק סוד "אין בעיה, מחר נראה לכם כיצד לנסוע בלי לשלם כלל…".

למחרת עלו האיכרים על הרכבת, וכאשר התקרב הכרטיסן נכנסו לתא השירותים. כצפוי, תוך דקות נשמעה דפיקה על הדלת ולאחריה קול קורא: "כרטיס, בבקשה". הוציא אחד האיכרים את הכרטיס שקנו בקופות קודם עלייתם לרכבת. הנוכל שעמד מעברה השני של הדלת לקח את הכרטיס וחזר למקומו. "סלח לי, כרטיסן", פנה אל מבקר הכרטיסים, "יש שלושה נוכלים שמסתתרים בשירותים ללא כרטיס". מבקר הכרטיסים הזעיק שוטרים שפרצו את הדלת ועצרו את שלושת האיכרים המבוהלים, שאכן היו ללא כרטיס.

לכל דבר בחיים יש מחיר. אנחנו מנסות לפעמים לעקוף את הגזירה, לנסוע חינם. לחשוב שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, והמחיר תופח ותופח עד שיום אחד מתפוצץ לנו בפרצוף. בסוף נצטרך לשלם.

האם ה' נותן לנו מתנות חינם? הוא נתן לנו ידיים לבנות, רגליים לצעוד בהן בדרכים טובות, ומדוע שתי עיניים? לפי מאמר של האדמו"ר רש"ב- עין ימין כדי שנראה בה מעלות הזולת ועין שמאל כדי שנראה בה חסרונות עצמנו. הכל מאוד מסודר פה בעולם ולכל דבר יש מטרה, כלומר גם לה' יש ציפיות מאיתנו. אנחנו לא כאן סתם. החיים הם לא מתנת חינם, הם מתנה שאנחנו צריכים לדעת להעריך ולנצל לעשיה כדי שבבוא היום נזדכה עליה. כל יום שאדם חי, גם אם אין לו כלום אבל הוא ברך בפיו אשר יצר, הוא סחב לסבא את הקניות בידיו או שרגליו נשאו אותו למעשה מצווה- הוא הרוויח. זה לא היה סתם יום.

בואו, ננסה להימנע מקיצורי הדרך. אין לנו מה להתחבא באיזה תא ולחכות שהחיים יעברו. נצלו כל יום לעשיה… אין לדעת מתי נידרש להזדכות על המתנה שלנו. וחכמת הלב, מהי? לדעת שיום אחד הלב פועם, ויום אחד הוא מפסיק לפעום. לא אנחנו נחליט מתי יתחיל לפעום, זה פלא של בריאת אדם, אבל מהרגע שהוא מתחיל, הזמן שלנו לאחור מתחיל לרדת. בכל פעימה, נותרות לנו פחות פעימות. גם עכשיו. אחרי כל מילה שאתן קוראות נותרות פחות מילים להמשך הדרך. עד שזה נגמר.

זו חכמת הלב.