במדינה אחת, רחוקה רחוקה, חלה המלך במחלה קשה. מכל העולם הגיעו רופאים לרפא אותו, ומכולם, רק רופא אחד זקן, בן עירו של המלך, מצא מזור למחלתו. "מה תרצה בתמורה?" שאל המלך את האיש. "ארצה זהב כמשקל הפיל הגדול ביותר שלך." ענה לו הזקן. המלך הסכים. אך לפניו בעיה- כיצד ישקול את הפיל? אין בעולם כולו מאזניי משקל גדולים מספיק על מנת להניח בצד אחד את הפיל ובצד השני את הזהב, התשלום לזקן. יועצי המלך התכנסו. אף אחד לא מצא פתרון לבעיה. "תפרסמו שהאיש שימצא לי פתרון לבעיה, כיצד לתת זהב במשקל הפיל הגדול ביותר שלי, יזכה גם הוא באותה כמות זהב." אמר המלך. השליחים יצאו למרחקים.
יום אחד הופיע בעיר הלך. ההלך היה פשוט, לבוש בבגדי עניים בלויים, ונעמד מול דלתות הארמון. "שומרים, תנו לי להיכנס, אני יודע כיצד לתת זהב במשקל הפיל." "אתה?!" לגלגו השומרים, "טובי יועצי המלך לא מצאו פתרון, כיצד אדם פשוט כמוך יכול?" המלך, שחזר מטיול הבוקר שלו, ירד מהמרכבה והתקרב להלך. "מי אתה?" שאל.
"אני עובד במעבורת של עיר הנמל הקרובה." הרכין האיש את ראשו בענווה. "בבקשה, הביאו את הפיל עמכם, בואו אחריי, ואראה לכם כיצד לשקול זהב במשקל הפיל." המלך הנהן. הוא סימן בראשו לעבדיו, שהוציאו את הפיל מהמכלאה, והלכו כולם בשיירה אחרי ההלך הפשוט. כאשר הגיעו אל המעבורת שעגנה בנמל, תפס האיש בחבלים הקשורים לפיל והעלה אותו אל המעבורת. המעבורת מיד שקעה במים מכובד המשקל, המים טיפסו מעלה על הדפנות החיצוניות עד שכמעט והגיעו לגובה הסיפון. האיש סימן את גובה המים. לאחר מכן הוריד את הפיל מהסיפון ואמר למלך, "כעת, מלאו את הספינה במטילי זהב עד שתשקע והמים יגיעו לאותו הגובה." המלך חייך. עובד מעבורת פשוט פתר בעיה שטובי יועציו התחבטו בה. אותו עובד זכה גם בזהב וגם במשרה הנחשקת של משנה למלך.
לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף שלנו, אבל אנחנו לא שמות לב אליהם כיוון שיש לנו קו חשיבה מסוים, ודווקא מישהו מבחוץ שיאיר ויבקר יכול לעורר בנו את המחשבה הנכונה, או להציג את הפתרון המתאים, שלא משנה כמה היינו מנסות- לא היינו מגיעות אליו בעצמנו. גמל לא יראה את הדבשת שלו. ההארה מבחוץ היא חשובה ויכולה להיות משמעותית, אבל גם פוגענית באותה המידה. כאשר הנביא נתן נכנס לחדר המלכות ופנה אל דוד המלך עם משל "כבשת הרש", הוא העביר את הביקורת באופן כזה שנגע ללבו של דוד. דוד המלך אכן הבין במה טעה, הבין שהוא צריך לתקן ולעשות תשובה. הסיפור הוא לא על ביקורת, אלא על עצה, אך גם נתינת ביקורת וגם נתינת עצה צריכות להיעשות באותו האופן. כיצד?
"הוכח לחכם ויאהבך" (משלי, ט, ח)
אדם לפני שנכנס לבקר בבית מסוים, דופק בדלק ומבקש רשות להיכנס. כך גם הביקורת. לא כל עת מתאימה לביקור אורחים, לא תמיד אדם פנוי רגשית או פיזית לשמוע הארות לגבי התנהגותו, אופיו, מעשיו וכן הלאה. כלל ראשון, להמתין שהאדם יתפנה מעיסוקיו, ושיהיה פנוי רגשית באותו רגע ממסיחים שונים.
כלל שני, שנכון לגבי כל מילה שיוצאת לנו מהפה- האם זה חשוב? האם מה שיש לנו להגיד הוא משמעותי? או שאפשר לוותר עליו? לחשוב לפני שמדברים. להגיד רק את מה שיש בו צורך. אדם שאומר דברים שלא נשמעים, עדיף שלא לומר אותם. לומדים זאת מהתורה כאשר ה' שולח את משה לדבר לפני פרעה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (וארא ו, י-יב)
וכך גם הגמרא במסכת יבמות (דף סה ע"ב),
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אבא אומר, חובה.
שימו לב כמה זה דבר גדול, זו מצווה לא לומר דבר שלא ישמע. זו הסיבה שמשה לא רצה לדבר עם פרעה, כי ידע שלא יקשיב לו. האם הדברים שאתן רוצות לומר, יתקבלו אצל המאזין? בדקו גם עם עצמכן, האם הביקורת הזאת, או העצה, ניתנות מתוך אהבה ורצון לעזור, או מתוך רגש שלילי, כגון, נקמנות, ציניות, רצון להוריד את האחר כדי להרים את עצמי? רק אחרי שוידאתן שהכוונה טובה ושיש חשיבות שהדברים יאמרו ושיש מי שישמע אותם, המשיכו הלאה.
כלל שלישי- לשים לב לטון הדיבור. לדבר בענווה ובנחת, לכבד את המאזין ולהיות קשוב אליו.
כלל רביעי- לא להגזים בדברי ביקורת/ מתן עצות. תארו לכן את הרגשתו של הצד השני שמרגיש שכל הזמן מתקנים אותו ומייעצים לו כיצד לנהוג.
כלל חמישי- לפתוח במחמאה עניינית ולסיים במחמאה עניינית. למשל- רציתי לומר לך שאני שמה לב כמה את משקיעה בעבודה עם הילדים, אבל… ולסיום- אני מקווה שלא נפגעת מדבריי ושתמשיכי להשקיע בעבודה עם ילדיי, אני מרגישה שהם מאוד התקדמו בזכות השקעתך.
בהצלחה!