אנחנו לא נולדים מושלמים.
גדי ניגש לאביו האהוב והיסס. היתה לו מועקה בלב, הוא חיפש את המלים הנכונות. בסוף אמר: "אבא, אני מצטער שאני לא מוצלח כמו אחותי. היא תמיד מביאה מאיות… ואני, עובר בקושי". דמעות היו בעיניו. כמה שניסה, מתחילת שנת הלימודים, הוא לא הצליח לשבת וללמוד כמו צריך. הוא אכזב את הוריו. אביו הניח את הספר שקרא וסימן לגדי להתקרב. הוא התבונן עמוק בעיניו ואז פתח את פיו, ואמר:
"גדי", אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. הוא אוהב אותם כי הם חלק ממנו, כי אי אפשר אחרת. גם אם יעשו מעשים רעים, הוא יאהב אותם. אבל אתה גדי- מעולם לא עשית משהו רע. כשה' ברא את העולם הזה, הוא ברא אנשים שונים. חלק יהיו מוכשרים במוזיקה, חלק בחשבון, חלק יהיו מנהיגים ואנשים ילכו אחריהם ולחלקם יהיו ידיים טובות והם ידעו לתקן דברים. כל אחד קיבל כלים אחרים. אנחנו לא יודעים למה ה' החליט לחלק לכל אדם מתנות שונות, וכיצד בחר מה לתת ולמי. מה שבטוח, אנחנו לא יכולים להאשים מישהו על כך שלא קיבל את הכלים האלה או אחרים… אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שה' כן נתן להם."
ואז הוא רכן אל גדי, ליטף את ראשו ואמר: "בן, אני אוהב אותך. לפעמים לוקח לנו זמן לגלות איזה כלים ה' נתן לנו. אל תתלונן על כך שנולדת בלי כישרון מסוים. תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמוני. אני יודע שה' נתן לך כלים טובים."
ובאמת, יום אחד ישב גדי בכיתה. הוא התקשה להתרכז בשיעור, המורה שדיברה היתה מורה מחליפה, ובזמן שדיברה הוא שרבט במחברתו. לפתע הרים את עיניו וראה את המורה עומדת לידו. "מה ציירת?" שאלה. "כלום… סתם." גדי ניסה להתחמק. המורה לקחה את הדף והתבוננה בו. "זו אני?" שאלה. גדי הנהן. "אתה מצייר יפה כל כך. אכפת לך שאקח את השרבוט ואראה לאבי? אבי צייר. אולי יוכל לעזור לך לפתח את הכשרון שלך. "טוב", אמר גדי, ולא חשב שיצא מזה הרבה.
לאחר מספר ימים, אביה הצייר של המורה יצר קשר עם הוריו של גדי וביקש להגיע לראות ציורים נוספים שלו. הוא מאוד התרשם וביקש לשלוח את הילד לאקדמיה לציור שנמצאת בחוץ לארץ. אביו של גדי עבד לילות כימים כדי לפתח אצלו את היכולות שלו. היום גדי בן 42 ופתח את התערוכה ה28 שלו בניו יורק, באקדמיה לאמנות מודרנית.
אדם צריך מבוגר אחד שיאמין בו, שיגיד לו שהוא בסדר, שהוא יכול. מישהו שידחוף אותו קדימה. זה לא פחות חשוב מהכלים שהוא מקבל. ונכון, ה' ברא אותנו שונים. הוא נתן לכל אחד יכולות שונות, אופי שונה, מראה שונה. כבנות זוג, השונות הזו משמשת מראה שנלמד להסתכל בה כדי לתקן את הפגמים של עצמנו. דרך לעשות חשבון נפש. כהורים, השונות של ילדינו היא חלון. דרכה אנחנו רואות את העולם באור צלול יותר, מבקר יותר. אנחנו מנסות לתקן את העולם כי אנחנו מפחדות כל כך על הילד, שהוא לא יהיה חריג, שיאהבו אותו, כי אם הוא יצליח החיים שלו יהיו קלים יותר. הוא לא יצטרך להתמודד עם קשיים. זו משאלת הלב הפנימית שלנו… בין אם היא מראה ובין אם היא חלון, ה' ברא אותנו שונים. והיתה לו סיבה.
מסופר בגמרא המעשה הבא: בא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על
שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי!
ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".
לו כולנו היינו יפים וחכמים, מוכשרים בנגינה, בחשבון ואנגלית, עם ידי זהב, אופי נוח, קליטה מהירה ושכל ישר, האם היינו נזקקים לאחר? האם היינו יודעים להביע חמלה? לא. שום זוגיות לא תצמח בעולם כזה, גם שום עזרה לאחר, אהבת חינם או נתינה. כדי לתת למישהו, צריך שיהיה לו חסר. כדי להשלים מישהו, צריך שיהיה לו חור בלב. כדי להעריך יופי, צריך כיעור. אז אנחנו לא מושלמים, אבל בזכות חוסר השלמות שלנו, אנחנו משלימים זה את זה. והבריאה מושלמת.