השנה תש"ד, המקום- מחנה ברגן בלזן. האדמו"ר מבלוז'ב אוזר אומץ ופונה למפקד המחנה, האס שמו, בבקשה אמיצה. ערב פסח מתקרב, אנו היהודים לא אוכלים לחם. הרשו לנו לוותר על מנת הלחם היומית כדי לאפות מהקמח מצות. המפקד האכזרי האס מתייעץ עם הממונים עליו והבקשה מאושרת. יהודי המחנה שמחים שיוכלו לקיים את מצוות אכילת מצה בערב החג, נקודת אור קטנה בתוך כל החושך שחוו.
ערב החג בפתח. היהודים העייפים והרעבים, שלדי אדם, אוספים לבנים לבניית התנור ומבעירים בו את האש. בזריזות הם לשים את הקמח במים שלנו, ובזמן שהמצות יוצאות מהתנור נכנס המפקד האס אל האוהל. עיניו יורות גיצי שנאה. יחד עם שומרי המחנה הגרמנים הוא מתחיל להכות ללא רחם ביהודים המסכנים, מנתץ את התנור ודורך על המצות שנאפו בנעלי הצבא הגסות שלו. כאשר עיניו קולטות את האדמו"ר מבלוז'ב נמתח חיוך שטני על פניו. הוא מתקרב לאדמו"ר, מפיל אותו לרצפה ובועט בו בחמת זעם, ללא רחמים. האדמו"ר, שהיה אז בן 56, שוכב על הרצפה מדמם, עדיין חי. לילה יורד על המחנה.
פסח, שנת תש"ד. אחד האסירים הצליח להסתיר שארית קטנה של כזית מצה תחת בגדיו. יהודי המחנה מתכנסים בשקט בביתן של הרב מבלוז'ב, ממלמלים את ההגדה, ומי יאכל את המצה? מי יקיים את המצווה? לכולם ברור שהאדמו"ר מבלוז'ב שסיכן את חייו, הוא זה שראוי לזכות בכבוד. האדמו"ר שולח ידו אל המצה, ואז נשמע קול מפאתי הביתן. זו האלמנה קאשצקי. היא התרוממה ממקומה ואמרה "תנו את המצה לבני הקטן, עבורו נערך הסדר הזה." האדמו"ר מהנהן.
המלחמה נגמרה, ברגן בלזן שוחרר. האלמנה קאשצקי מנסה לשקם את חייה וחיי בנה. מכרה סיפרה לה שיש עבורה הצעת שידוך, שורד מאותו מחנה בו היא שהתה. שמו ישראל שפירא. האיש נכנס לחדר, האלמנה מרימה את עיניה, והנה זה האדמו"ר. "למה שתרצה להשתדך איתי?" היא שואלת מבולבלת, "הרי אני לא ממשפחה מיוחסת, לא מבית של לומדי תורה."
האדמו"ר מהרהר רגע, ואז משיב לה בכובד ראש- "באותו ערב פסח, הדבר היחיד שעניין אותך היה "והגדת לבנך". להעביר הלאה לדור הבא את המורשת שלו. כולנו פחדנו על החיים שלנו, לא ידענו מה יביא איתו המחר, היינו על זמן שאול… ואת חשבת על העתיד ועל ההמשכיות של עם ישראל. בתוך כל התופת הזאת גילית אמונה, עמדת במבחן שגדולים ממך לא עמדו בו. זו האישה שהייתי רוצה שתהיה אם לילדיי."
יש אנשים שעברו תופת עוד בחייהם. הם מצאו בתוכם כוחות נפש עצומים כדי לשרוד, הסיפורים שלהם מעוררים בנו הרבה רגשות סותרים- עצב ושמחה, חלחלה והתפעמות. כשחושבים על אנשים שאיבדו את כל מי שיקר להם, שנותרו רעבים, שנאלצו לוותר על ערכים, על צלם אנוש, ועדיין חשבו על החיים ולא התמקדו במוות שהקיף אותם- הם הגיבורים של העם היהודי. בזכות האמונה שלהם אנחנו פה. ותארו לכם, אישה אחת שלא חושבת רק על ההישרדות שלה ושל בנה, אלא על החיים שיהיו לו, המורשת שתנחיל לו. העתיד של העם היהודי עומד לנגד עיניה, גם כשנראה שזה הסוף… שנזכה גם אנחנו, מתוך השגרה המשעממת שלנו, לזכור תמיד שאנחנו חלק אחד בפאזל של עם שקיים אלפי שנים, ולא לאבד תקווה. שדור העתיד תמיד יהיה לנגד עינינו.