שלמה ניגב את ידיו במגבת קטנה והתבונן בייאוש בטור המכוניות שהשתרך לפני המוסך. אנשים צפרו בעצבנות. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ושלמה כבר היה מותש. "זה מה שאעשה כל חיי?" חשב בייאושו, וניגש לבדוק את צמיגי הרכב שנכנס זה עתה למוסך. עוד יום עבודה חלף, המחשבות לא נתנו לו מנוח. שלמה נכנס למשרדו של ויקטור, חמו והבעלים של "מוסך ויקטור", והתיישב בכיסא שמולו. ויקטור הרים את עיניו מספרי החשבונות. "כן, שלמה? הכל בסדר?" שלמה כחכח בגרונו. היתה לו הצעה עסקית לחמו, ובליבו ידע שמדובר בהימור כבד… כאשר יצא מהמשרד של ויקטור, ליבו היה קל עליו. חמו הסכים להצעה. הוא חזר לביתו וקרא לאשתו- "עתליה! עתליה! שבי רגע, יש לי משהו חשוב לספר לך." עתליה יצאה מחדר הילדים והתיישבה על הספה, סקרנית לשמוע מה יש לבעלה להגיד. שלמה הלך מצד אחד של החדר לצדו השני, נופף בידיו בהתרגשות תוך כדי דיבור, וכך אמר- "שוחחתי עם אבא, אני רוצה להפסיק לעבוד במוסך. הוא אמר שיעזור לנו… אני רוצה להיות עצמאי. בואי נקים חברה משלנו, נמכור את כל מה שיש לנו, ניקח הלוואה, דבר כזה עוד לא היה פה…" "מה?" שאלה עתליה. "על מה אתה מדבר?" "אני מדבר על השכרת רכבים. נקנה 2 רכבי סוסיתא ונשכיר אותם, אנשים ישלמו לפי המחירון… את תראי שזה יתפוס!" עתליה היססה. לשלמה היתה עבודה מסודרת עם תלוש, אצל אבא שלה. למה לקחת הימור כזה? אבל יש לו כזה ברק בעיניים… אולי זה יצליח. "בסדר" אמרה. שלמה השכיר את שני רכבי הסוסיתא שקנה וראה הצלחה רבה. בהמשך משרד הביטחון פנו אליו וביקשו שישכיר להם 10 מכוניות סוסיתא לטווח הארוך. הוא חתם איתם על העסקה, למרות שלא היו לו 10 רכבי סוסיתא. בכסף שהרוויח קנה עוד רכבים. שלמה התעשר. הוא ואשתו עברו לגור בסביון, הוא נפטר בגיל 67 והשאיר אחריו אימפריה, שאתן וודאי מכירות כשלמה sixt. זה סיפור אמיתי על פועל מוסך פשוט עם חזון, שהגשים את חלומו.
שלמה יכל לקבל בהשלמה את גורלו, הוא היה במקום נח בחיים. היתה לו עבודה עם תלוש אצל חמו, חיים נוחים, הוא הסתדר בסך הכל. אבל זה לא הספיק לו. הוא ידע שהוא יכול יותר. אנחנו כולנו נולדים חלקים. לאט לאט החיים מפסלים מאיתנו צורה, חורטים בנו חריצים. אנחנו חוטפים מכה מימין, נשחקים משמאל, ובסוף נהיה איזה משהו. זו הצורה שאנחנו מסתובבים איתה. הצורה הזו פשוט נוחה לנו, כי היא זרימה טבעית, היא לא דורשת מאיתנו מאמצים. כדי לפסל בעצמנו את הצורה שאנחנו רוצות, אנחנו צריכות להשקיע. לא רק לחטוף מכות ולהתגבר, אנחנו צריכות לתת את כל מה שיש לנו. אבל זה מפחיד. איך נדע שלא נישאר בלי כלום? כאן בא מקום האמונה… ה' הוא רשת הביטחון שלנו "כי אתה ה' מחסי"- אתה המחסה שלי, בך אני בוטחת, "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירע רע". עם הרבה תפילות, עם הרבה אמונה בלב, נוכל לסתת את הצורה שנרצה.