את הסיפור הבא סיפרה מתנדבת מהמרכז הרפואי באוניברסיטת סטנפורד. לבית החולים הגיעה ילדה בת 8 בשם ליזה שמצבה הרפואי היה קשה מאוד, והיה צריך לבצע בה פרוצדורה של החלפת דם עם אדם שחלה באותה המחלה והחלים ממנה. האדם שנמצא הכי מתאים לפרוצדורה הזו היה אחיה הקטן, בן ה5. הרופאים פנו אל האח הקטן ושאלו אותו אם הוא מסכים לתת את הדם שלו לאחותו כדי להציל את חייה. האח חשב על השאלה בכובד ראש, ולאחר היסוס קל ענה "כן, אני מסכים". לאחר שהרופאים ביצעו את הפרוצדורה בהצלחה והילדה החלה להתאושש, האח, ששכב במיטה הסמוכה לזו של אחותו, קרא לאחד הרופאים בשקט. הוא שאל אותו- "אני כל כך שמח לראות שאחותי החלימה. האם אני אמות מיד?" הרופא התרגש מעצם השאלה כשהבין שהילד היה מוכן להקריב את חייו עבור אחותו. הוא קרא להוריו של הילד, יחדיו הסבירו לו שהדם בגוף מתחדש והוא יתאושש ויחזור לעצמו… אבל הסיפור נשאר חקוק בליבם של כל מי שהיו עדים לו.
הילד היה מוכן לתרום דם להצלת חיי אחותו, תוך ידיעה שהוא מקריב את חייו. ילדים הם כאלה, יש בהם תמימות ופשטות. הם מוטרדים מדברים שאנחנו בכלל לא מסוגלים להעלות על דעתנו. בני בן ה-3 שאל השבוע "אמא, אם את תהיי מורה, אז מי תהיה אמא שלי?". מבחינתו מורה או גננת, אין לה עולם אחר מלבד העובדה שהיא מורה או גננת. היקום שלה מסתיים ברגע שהיא יוצאת מהגן, היא שם בשבילו. תראו כמה אמון הם נותנים במבוגרים שמקיפים אותם. מתי אנחנו מאבדים את התמימות הזאת? מתי אנחנו נהיים ממהרים כל כך, אדישים כל כך? מתי דברים מתחילים לחלוף על פנינו ואנחנו מפסיקות להקדיש להם תשומת לב?
תמים תהיה עם ה' אלוקיך. מה הכוונה במילה תמים? שלם, כמובן. שלם זה גם הטוב וגם הרע, המכלול. כשאנחנו קטנים הרע הזה בולט- ילד יכול לפגוע במישהו אחר בלי להניד עפעף, למשל לקחת לו את הדלי בארגז החול ולהשאיר אותו בוכה, או להגיד לו שהוא מריח רע. כשאנחנו גדלים אנחנו לומדים לבקש, למתן את התגובות, וגם להסתיר ולשקר. לפעמים זה לטובה, לפעמים זה מוגזם. למשל כשמישהו עושה לנו או לאחרים הרגשה רעה, ואז נעדיף שלא להגיד לו כדי לא לפגוע בקשר איתו, אבל מאחורי הגב- "ראיתי אתמול את X, לא תאמינו איך הוא דיבר לאשתו. לא מבינה איך היא סובלת את היחס הזה". אנחנו בני האדם, יש לנו נטיה לכסות את הרע במילים יפות, גדלנו ולמדנו להתקשט. אולי לא תראו אותנו מכוסים בנזלת, עם לכלוכים בעיניים ושרוולים מרופטים, אבל כן תראו אותנו מציירים מציאות שונה כדי לצאת יפים יותר. לכן אנחנו לא רואים הכל, והם כן. לכן הם מאמינים באנשים, ואנחנו כבר.. לא כל כך. הם חיים את המציאות כמות שהיא, ואנחנו חיים מציאות שהיינו רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו חיים.
עם ה' לא צריך לצייר מציאות שונה, ה' רואה אותנו כמו שאנחנו. עם הלכלוכים בעיניים והנזלת והכל. עם הטוב והרע. אנחנו לא צריכים לעשות הצגה. רק לסמוך עליו כמו ילדים שבטוחים שהמבוגר שעכשיו איתם, הוא כאן בשבילם, ושאפשר להגיד לו הכל בלי לחשוב פעמיים ובלי לפחד לפגוע ובלי להסתיר. אני מאחלת לנו שנגדל להיות קצת ילדים.