לשלמה המלך היתה בת אחת ושמה טפת, היא היתה נערה יפה, חכמה וטובת לב. אביה היה גאה בה, אך גם מעט מודאג. הנערה הגיעה לפרקה, מי בכל הממלכה יהיה ראוי לשאת את בתו? שלמה מיהר לשלוח שליחים שיקראו לכהן הגדול. "אנא," ביקש, "בדוק לי באורים ותומים מי יהיה בר המזל שישא את בתי לאשה". הכהן הגדול התבונן באבנים הקדושות המאירות וענה – "רואה אני שמי שישא את בתך לאשה, יהיה נער עני ופשוט." שלמה נחרד. האמנם? טפת היפה והחכמה תתחתן עם פשוט עם? לשמע הדברים, גמלה בליבו החלטה שיש לעשות כל דבר אפשרי כדי למנוע את הנישואין הללו.
באי נידח, אי שם בקצה העולם, הוקם מגדל גבוה וראשו בשמים, ובמגדל לא היו מדרגות, וגם לא מעלית, שיובילו אל החדר שבראשו. המגדל הוקף חומות ושומרים, ובתוך המגדל היה חדר אחד, ובו מיטה אחת, שולחן וכסא. שלמה קרא לטפת ואמר לה "בתי היקרה, ארזי מזוודה שתספיק לך לימים רבים ולכי עם עבדיי. תפליגו באוניה ללב הים, ושם יעלו אותך באמצעות סולמות למגדל." טפת הטובה עשתה כדברי אביה. שלמה קרא לנשר גדול ופקד עליו לקחת ממטבח הארמון בכל יום אוכל ולשאת אותו לחדר שבראש המגדל.
הימים חלפו. בוקר אחד התעוררה טפת, התמתחה, יצאה למרפסת, והנה נער שוכב שם. טפת העירה את הנער בפליאה, ושאלה אותו, "מי אתה? איך הגעת לכאן?" הנער סיפר לה ששמו ראובן. הוא בנו של איש עני מהעיר עכו, ועל מנת לכלכל אותו ואת אביו, יצא לשדה לשוטט ולחפש פרנסה. כל היום הסתובב ללא אוכל ומשקה, ולעת ערב נפל עליו פחד, וזימן לו ה' נבלה של שור. נכנס ראובן לתוך הנבלה כדי להתחמם, ונרדם. מתוך שנתו הבחין שנשר גדול עט על הנבלה, עף איתה למרפסת המגדל הגבוה ושם אכל את ארוחתו. ראובן התגלגל מתוך הנבלה, וכך מצאה אותו טפת. הנער ראובן היה בחור נאה ונבון, שלא שיחק לו המזל. טפת הוציאה ספר תורה קטן מחדרה והחלה ללמד אותו, וראתה שהוא חכם. שאלותיו היו נבונות, הוא זכר היטב כל מה שלמד, וכל החלו טפת וראובן ללמוד יחד את התורה. ביום מן הימים, הציע ראובן לטפת להינשא לו, הוא כתב את הכתובה בדמו. לשניים נולד בן.
בינתיים, שלמה בארמון המלך התגעגע לבתו. יום אחד קרא לנשר שכלכל אותה ושאל, "מה שלום בתי? כיצד היא מסתדרת במגדל?" הנשר השיב- שלום לבתך, שלום לבעלה ושלום לבנה התינוק". המלך לא האמין למשמע אוזניו. "בעלה? בנה? לא ייתכן." הוא פקד על עבדיו לסדר לו ספינה, והפליג אל האי. שם עלה עם סולם לראש המגדל, ופגש בבתו ובחתנה. הוא בחן את הבחור, ונוכח לדעת שהוא חכם גדול, נבון וטוב לב. "כיצד הגעת לכאן?" שאל אותו. ראובן סיפר לו כיצד נרדם בנבלת שור וה' זימן נשר גדול שישא אותו לראש המגדל. שלמה המלך הוכה תדהמה. בהתרגשות רבה ציווה לערוך סעודת הודיה בארמון, "עתה נוכחתי פעם נוספת כי אין אדם יכול להימלט מגזרת הקב"ה", הרהר בליבו.
מה היה הסיכוי של טפת? בחורה יפה, חכמה ונבונה, תקועה בראש מגדל גבוה? כיצד לא השתגעה שם, בכלוב הזהב שלה? כיצד לא צרחה על אביה וברחה מהארמון כשאמר לה שהיא הולכת להפליג באוניה לקצה העולם ולהישאר נעולה בחדר לבד, מוקפת חומות ושומרים? אבל היא לא השתגעה ולא ברחה, היא קיבלה את גזרת הגורל בנחת. באהבה. תוך ידיעה שה' יגלגל את הכל לטובה עבורה. כשה' גוזר עבורנו משהו, אנחנו צריכות להאמין שזה לטובה. יש לנו דרך לשנות גזרת גורל, אבל האם זה באמת נחוץ?