שני תלמידים רצו לנסוע לרבם 'החוזה מלובלין' אבל לא היה להם כסף לנסיעה, אמרו אחד לשני בא נתחפש לאדמו"ר, נשיג את הכסף לנסיעה ונלך…
בא אליהם אדם ששנים לא זכה לבן, והיה אצל כל האדמו"רים, ראה אותם, לקח 10 זלוטים ונכנס וביקש שיברכהו לבן זכר.. אמר לו הרמאי 'כעת חיה' שנה הבאה ברית בע"ה…
שנה לאחר מכן שוב נסעו הרמאים לחוזה ורואים שם בתור את אותו בחור שלקחו ממנו כסף, והרגישו רע מאד על כך, פתאום הוא פונה אליהם מרוב הבושה הם ברחו והוא רודף אחריהם, הוא צועק אליהם "תודה תודה" עכשיו היה הברית!
הם נעמדו.. אמרו לו אנחנו מתנצלים אבל אנחנו סתם רמאים…
נכנסו יחד לחוזה ושאלו אותו על כך, איך יכול להיות שדווקא תפילתם נענתה?
ענה החוזה – כשכל הצדיקים התפללו, כל המקטרגים בשמיים לא נתנו לתפילות לעבור…
אבל כששניהם ברכו, כל המלאכים בשמיים תפסו את הבטן מרוב צחוק… וכך התפילה עברה…
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".
בקריאה פשוטה בתורה על נתינת השם ליצחק עולות כמה שאלות:
א. מדוע לתת שם לילד על פי פעולה שאמו עשתה? מה זה כל כך משנה שאמו צחקה?
ב. למה לקרוא לו שם לפני לידתו ולא לאחר מכן?
ג. האם לא מוזר לתת לילד שם כזה – "יצחק"?
הצחוק הוא על 'ענין נפלא מאוד'. התרחשות שהיא לא רגילה, לא טבעית, כנגד סדרי החיים הקבועים, וממילא מעוררת צחוק וכפי שאומר הרש"ר הירש (בראשית יז,יז):
"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת: תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות.
אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי – אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן, אם מאמינים ברצונו החפשי הכל – יכול של הא-ל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו.
היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד.
משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה.
משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו – רק משכלתה כל תקווה אנושית, שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע א-להים בקרב האנושות. מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה. ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בא-ל.
הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלהית. אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".
עם ישראל הוא עם 'מצחיק', במובן שהוא אינו נכנס למסגרות העולם הזה, שקיומו אינו מובן ע"פ דרכי הטבע, ודווקא לכן ניכר בו טביעת האצבע הא-להית.
כל המתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, כיצד התמודדנו מול כוחות אדירים, פיזיים ורוחניים, ויכול יכולנו להם. ובייחוד, נוכח הדורות האחרונים, עת חזרנו לארץ ישראל, כפי שבישרו לנו הנביאים לפני אלפי שנים, לא יכול שלא לשחוק. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".
לא לקחת את העולם הזה (בחיצוניותו) 'ברצינות' גדולה מידי, שיכולה ועלולה לייאש ולהעציב.
השם יצחק, בלשון עתיד דווקא, מבטא את האמונה שכל הקשיים והתמודדויות ייעלמו כאינם, ויהפכו לצחוק.
"עננו ופַחַד יִצְחָק" – שכלהפחדים יהפכו לעתיד לבוא לצחוק – "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב,א).
בשביל לצחוק צריך אמונה גדולה.
גם אם הגאולה נראית לנו נגד הטבע וברור לנו שאי אפשר לשכנע את הגויים, ורבים אומרים איך אפשר לבנות את המקדש בהר הבית בימינו… מה יאמרו הגויים… אנו צריכים להגיד – אמן כן יאמר האל!