קטגוריה: פרשת שבוע

אמונה וסבלנות:

בעיירה אחת היתה שנה שחונה במיוחד ועצירת הגשמים גרמה שהפרנסה תהיה מצויה בדחוק עצום.

החליטו ראשי הקהל שיקבעו יום אחד בו יתכנסו כל אנשי העיירה ליום צום ותפילה מהבוקר ועד הערב.

ילד אחד תמים הגיע עם מטריה, פתח סידור והחל להתפלל עם כולם.

אי אפשר היה שלא להבחין בכך שכל אנשי העיירה מסתכלים עליו במבט מוזר כיוון שלא הבינו מדוע ילד מגיע עם מטרייה בשנה כה שחונה, האם אין הוא יודע שיש עצירת גשימים?

ראה הילד את מבטם התמוה, עמד על הבימה ואמר: הבאתי את המטריה כדי שלא יטפטף עלי גשם בזמן התפילה.

הסתכלו כולם זה על זה, טמנו ראשם ברצפה והבינו כמה הם רחוקים מאמונה בה', הרי אם הם מאמינים שהתפילה אכן פועלת מדוע לא העלו על דעתם את המחשבה שיכול לרדת גשם מיד…

חז"ל אומרים (אבות פרק ה): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" ואחד מהם מופיע בתחילת הפרשה:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

ונשאלת השאלה: מה הניסיון הגדול בכך, הרי גם אם לנו היה אומר הקב"ה ללכת מארצנו ומבטיח לנו הבטחות כל כך גדולות היינו הולכים בעצימת עיניים?

אלא שהניסיון האמתי מבחינת אברהם אבינו יגיע בעתיד. עוד שנה עוברת ועוד שנה וכלום לא זז!!!

• אין ילד!
• אין הערכה מצד האנשים!
• יש רעב!
• יש מריבות עם לוט ואבימלך!
• ומחכים לו עוד הרבה ניסיונות..

וכאן מגיע הניסיון האמתי – האם אברהם אבינו יאמין בעתיד במה שה' הבטיח לו אז "לך לך…" גם כשנראה שמתחת לפני השטח כלום לא זז, או שמא יעלה ספק בלבו האם באמת דברים אלו יתגשמו.

למה הדבר דומה?

משל לאדם שרצה להיות אדם גדול.

הלך ושאל את הזקן בקצה היער: כיצד אוכל להיות אדם גדול?

ענה לו הזקן החכם: עליך לדחוף את ההר במשך שנה שלמה. וכך עשה.

כשראה שההר כלל לא זז, חזר כועס ורוטן אל אותו הזקן והתלונן בפניו שההר לא זז.

ענה לו הזקן: ביקשתי ממך רק לדחוף אותו ולא להזיז אותו…

אברהם אבינו דחף את כל האנושות קדימה, למרות שבפועל לא ראה שום דבר זז על פני השטח!

להאמין בקב"ה זה לא אומר שהקב"ה עובד אצלי ושהוא אמור להגשים את רצונותיי אלא בדיוק להפך: אמונה פירושה, שגם אם הקב"ה לא מגשים את רצונותיי אני יודע שהכל דין אמת והכול לטובה.

 

הלחץ החברתי והשלכותיו:

השנה היא שנת 1964. בשעה 19:30 בפרברי ניו יורק נשמעו צרחות נוראיות. אדם מטורף רצח את קטי ג'ינוביס, אמריקאית ממוצא איטלקי.

אנו היינו מצפים שככל הנראה אנשים יחלצו לעזרתה של קטי אך למרבית הפלא הדבר לא קרה.

כשהגיעו החוקרים לברר מדוע אף אחד לא נחלץ לעזרתה של קטי העלו בחכתם את הממצאים הבאים:

29 איש שמעו את הצרחות של קטי.המשטרה הראשונה הוזמנה רק לאחר 35 דקות מרגע הרצח.

כששאלו את האנשים מדוע הם לא חשו להזעיק עזרה כששמעו את הצרחות הם ענו: סמכנו על חברינו שהם בטח יזעיקו עזרה.

מכאן ואילך הומצא התופעה הנקראת בפי הפסיכולוגים: "אפקט הצופה מן הצד".

לחץ חברתי הנו אחד מהלחצים הקשים ביותר שקיימים. אדם לא רוצה להתבלט ולהראות שונה מיתר חבריו, משפחתו וסביבתו ולכן מתנהג כמותם, אף אם הוא חושב שהם אינם צודקים.

לאחר הקדמה זו ננסה לחשוב על נח, עליו מעידה התורה: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" ועל פי דעה אחת, כל שכן אם היה בשאר הדורות היה צדיק.

מה המיוחד בנוח ששיבחה אותו התורה כל כך?

נח לא הושפע מלחצים חברתיים, הוא היה נאמן לקב"ה על אף כל הנסיונות.

גם אנחנו מיד פעם הולכים שבי אחר התרבות של מרבית האנשים בעולם ואיננו עוצרים לשאול את עצמנו: למה, למה אני עושה את זה? האם זה טוב? האם זו האמת?

יום אחד עשו החוקרים ניסוי. הם נתנו לאדם לשמוע צעקות "הצילו הורגים אותי". סביבו היו שחקנים ומצלמה נסתרת אך הוא לא ידע זאת. כל השחקנים ישבו במקום ולא התרגשו מהצעקות. האדם שלא ידע דבר שאל לפשר הדבר והם ענו לו: זה בסדר, ככה זה פה. והנה שוב פעם ושוב פעם הוא שואל את אותה השאלה וכולם עונים לו את אותו הדבר והוא לא זז ממקומו שהרי אמר לעצמו: איני יכול להיות יוצא דופן מכולם.

אבל נח כאברהם העברי – "כל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני".

יהי רצון שנהיה באמת קשובים לפנימיותנו, לנשמתנו ונזכה, על אף כל הקשיים הנקרים בדרכנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

שבת שלום.

מה עדיף – דומה או שונה?

לאחר שריש לקיש, החברותא של רבי יוחנן נפטר, היה רבי יוחנן שרוי בעצבות נוראית. הלכו חכמים לחפש לרבי יוחנן חברותא אחרת כדי להוציא אותו מהעצבות בה היה שרוי ומצאו את רבי אלעזר בן פדת, שהיה גאון גדול.

אך לשוא, חכמים שוב ראו את רבי יוחנן עצוב ושאלוהו לפשר הדבר.

אמר להם: כשלמדתי עם ריש לקיש הוא היה מקשה כמה וכמה קושיות על כל דבר שהייתי אומר אך רבי אלעזר רק מחזק את דבריי ואינו מתנגד להם. בחברותא כזה, שאינו חולק על דברי אלא רק מסכים אתם, איני חפץ.

אם נתבונן היטב בפרשת בראשית, נשים לב שכל הבריאה בנויה מהפכים:

• אש ומים (מהם ברא הקב"ה את השמים).
• אור וחושך.
• מים מעל ומתחת לארץ.
• יצר טוב ויצר הרע (שנקרא בפי חז"ל "טוב מאוד").
• עפר ונשמה (=האדם).
• האיש והאישה שהפוכים זה מזה – "אעשה לו עזר כנגדו".

מה זה בא ללמד אותנו על אופן הבריאה של הקב"ה?

המחשבה הרווחת בקרב בני האדם, היא שהדבר הטוב ביותר שלא יהיו מחלוקות, ניגודים וריבוי דעות.

אמנם נופתע לגלות שחז"ל מורים לנו שדווקא הניגודיות משלימים זה את זה וביטאו זאת בלשונם: "קנאת סופרים תרבה חכמה", כלומר, אם ברצונך להפרות את המחשבה, לגרום לאנשים להתפתח בתחומי הדעת עליך ליצור ניגודי דעות בין בני האדם.

עכשיו גם נבין את מאמר חז"ל: "טוב – זה יצר הטוב, מאוד – זה יצר הרע".

ומה כל כך טוב ביצר הרע?

התשובה היא, שהוא גורם ליצר הטוב לצאת אל הפועל ביתר שאת.

גם בטבע, בלי התנגדות אין אנרגיה ואין דחף וממילא הטוב לא יכול לבוא לידי ביטוי באופן השלם ביותר.

לכן אמרו חז"ל: תלמידי חכמים, החולקים זה על זה, מרבים שלום בעולם, כי רק בריבוי הדעות יוכל השלום האמתי לצאת אל הפועל (הרב קוק).

שבת שלום.

 

פרשת דברים ושבת חזון.
הפטרת השבת לקוחה מתוך ספר ישעיה: "חזון ישעיה בן אמוץ…".
והדבר דורש עיון, אם חז"ל רצו להזכיר לנו את הסיבות לחורבן, מדוע לא תיקנו לקרוא את ההפטרה מתוך ספר ירמיה שהוא הנביא שנכח בזמן החורבן?

ונראה לומר שהיה חשוב לחז"ל שנקרא פרק מהנביא המזכיר גם נחמה לעם ישראל – "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" – חטאנו, פשענו אך בן תמיד נשאר בן, אף על פי שהכעיס מאוד את אביו.

גם בפרשתנו, פרשת דברים, משה מכה על קדקודם של ישראל אך עושה זאת ברמז (הסוגריים הם על פי פירוש רש"י):
"במדבר (שהכעיסוהו במדבר) בערבה (שחטאו בבעל פעור ובבנות מואב) מול סוף (שאמרו "המבלי אין קברים במצרים") בין פארן (בחטא המרגלים) ובית תפל ולבן (ומאסו את המן שהוא לבן) וחצרות (בזמן קרח והמרגלים) ודי זהב" (בזמן חטא העגל).
משה מלמדנו כלל חשוב: גם כשמוכיחים מישהו חשוב לעשות זאת באהבה – רק כך דבריך נשמעים.

למילה משבר יש שני פירושים:
א. קושי גדול בחייו של האדם.
ב. מזון, כלשון הפסוק: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת".
כלומר, גם בשעת המשבר, בשעה שהאדם מתמודד עם קושי שה' מזמן לפתחו, יש חלון הזדמנויות חדש וקומה חדשה ובלתי צפויה נגלית לאדם.
אולי זו הסיבה שחודש זה נקרא "אב", כי גם בשעת זעמו של הקב"ה עלינו ניכרים רחמיו והוא נותן לנו פתח של תקווה.
ועל כך שיבח דוד את ה' בזמן חורבן הבית: "מזמור לדוד באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קדשך – שהפיג הקב"ה חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו" (ילקוט שמעוני, תהילים פרק עט).