לגור בבית או לגור באוהל

בפרשת וירא טורח הכתוב להדגיש מספר פעמים שאברהם גר באוהל. נתבונן בפסוקים:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל".

לעומת זאת, טורח הכתוב להדגיש שלוט היה גר בבית. נתבונן בפסוקים:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

מה ניתן ללמוד מהשוואה זו?

א. בית אינו מזמין אנשים להיכנס לתוכו כמו אוהל. בית הוא מבצרו של האדם והדלת החוצצת בין האורח למארח מסמלת זאת. דבר זה מלמדנו על אהבת לוט את עצמו בעוד שאברהם הרעיף אהבה זו על זולתו.

ב. מי שנמצא באוהל בנוסף לאברהם זו שרה ואכן חז"ל לומדים מהמילה "ויאמר הנה באוהל" ששרה היתה צנועה. לעומת זאת לוט לא משתף את אשתו בכל תהליך הכנסת האורחים. לא לחינם היא נהפכה לנציב מלח כיוון שלא הגישה מלח לאורחים (מדרש).

ג. אברהם יושב בפתח האוהל ושרה יושבת בתוך האוהל. יש תפקיד לכל אחד ויש קשר בין החוץ לבין הפנים. לוט לעומת זאת יושב בשער סדום הרחק מביתו כיוון שלא מצויים אורחים בתוך סדום לכן הוא מנסה להשיגם מחוצה לה.

ד. המלאכים מסרבים להיכנס לבתו של לוט: "כי ברחוב נלין". הם מבינים שבית הדואג בעיקר לעצמו הוא בית שהכנסת האורחים שלו היא מהשפה ולחוץ.

ה. אצל לוט העיקר זה היין – "ויעש להם משתה ומצות אפה". היין עולה יקר, משמח אנשים ומראה את עושרו של בעל הבית. לעומתו, אצל אברהם העיקר זה האוכל, שהכנתו מצריכה טרחה מרובה אך אינו עולה יקר כמו היין. לוט מציג את הדברים בצורה מאוד יפה חיצונית אך לבו בל עמו. לעומתו אברהם דואג באמת למחסור זולתו, שלא יישאר רעב.

וכך ברך בלעם את ישראל:

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

 

 

פרשת ויחי – מידת הסבלנות

סבלנות התפילה פועלת:

באחד מהקרבות שערך נפוליאון הגיע למוסקבה וערך עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר.

אך לשוא, עוברים הימים והעיר לא נכנעת.

כמה מהקצינים הבכירים הגיעו לנפוליאון ואמרו לו לוותר על כבישת העיר ולחזור לצרפת.

חשב נפוליאון, טיכס עצה ואמר: אני והרמטכ"ל נתחפש לאיכרים רוסים ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים אם הם מיואשים ויכנעו או שיש עוד זמן ונדע כיצד לפעול.

התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת.

היו שם כמה חיילים רוסים ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון והוא אומר לחברים שלו: חבר'ה האיש הזה שם זה נפוליאון… הסתכלו החיילים ושאלו אותו אתה בטוח? ענה להם מאה אחוז!

נפוליאון והרמטכ"ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם אמר הרמטכ"ל לנפוליאון בחוצפה: תביא לי עוד כוס מיד!!!

כשהגיע נפוליאון עם הכוס קם הרמטכ"ל המחופש הוריד לו סטירה מצלצלת וצעק עליו: כמה זמן לוקח לך להביא את זה! קילל אותו, דחף אותו על הרצפה, בעט בו, ירק עליו ואח"כ גרר אותו החוצה תוך כדי שהוא מפטיר בעצבים: חכה מה אני יעשה לך בבית!!!

החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני: אין אדם בעולם שיעז לעשות דבר כזה לנפוליאון, כנראה זה לא הוא!

רק יצאו מהעיר נשכב הרמטכ"ל על הרצפה נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו תסלח ותמחל כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים לא הייתה לי ברירה!!!

צחק נפוליאון ונתן לו עליה בדרגה ואמר: הסבלנות משתלמת, אנחנו עוד נכבוש את העיר הזו!

יעקב אבינו מכנס את כל בניו ומברך כל אחד ואחד מהם.

את אחרון בניו, בנימין, ממשיל יעקב לזאב: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל".

וצריך לבאר למה בנימין משום דווקא לזאב?

אומר המדרש שזה משום שהמקדש נבנה בחלקו של בנימין, ומה שנאמר "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד" – הכוונה להקרבת התמיד של שחר. "ולערב יחלק שלל" – הכוונה לתמיד של בין הערביים.

והדברים צריכים ביאור, הרי יש חיות הטורפות יותר מזאב ומדוע לא המשילו יעקב להם?

ידוע שדרכו של הזאב לטרוף את הקרבן, אך לא תמיד לאכול אותו ממש באותו זמן (בניגוד לאריה הדורס ואוכל מיד), כך גם התמידים ובמיוחד של בין הערביים, לא היה תמיד קרב כולו בתוך אותו יום, אלא הקטר חלבי ואברי התמיד היו קרבים במשך כל הלילה.

הדבר בא לרמז שלא תמיד התוצאה והשכר של הקרבן יורגש באופן ממשי ומידי, לפעמים השכר והכפרה שוהים לבוא – ורק לערב יחלק שלל. רק כשמגיע הערב (הסתר פנים), זוכים לשלל של הטרף.

 

פרשת ויגש – אחריות על המעשים

לקחת אחריות על מעשינו:

סיפר הרב מאיר ישראל לאו שליט"א:

כשהייתי בן חמש שנים וארבעה חודשים הוציאו אותנו הגרמנים ימ"ש מביתנו והעמידו נשים וילדים בצד אחד, גברים מצד שני ואת ראשי הקהילה באמצע, כשאבי שימש כרב העיירה פיוטרקוב, עמד בראשם.

והנה הגיח איש גסטפו אכזר עם כלבו המאיים מאחורי גבו של אבי ונתן לאבא שלי מכה חזקה עם שוט על הגב ואבא שלי עף כמה מטרים קדימה.

זה היה המחזה הקשה והמשפיל ביותר שעברתי בשואה, יותר מכל שאר הדברים.

לאחר מכן התברר שזה קרה בגלל שאבא סרב לגלח את הזקן.

והנה לפתע, לאחר שניחתה על אבי המכה הקשה, אבי החזיק את עצמו ולא נפל.

מאוד תמהתי לפשר הדבר, מה היה חשוב כל כך לאבא לא ליפול ולעמוד איתן מול כולנו.

כשגדלתי הבנתי שכל זה היה בשביל שהציבור מסביב לא יראה אותו וייחלש. הוא ידע מה כובד האחריות המוטל עליו.

אומרת התורה בפרשתנו:

"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

היכולת של האדם להיות מודה בחסרונותיו היא תכונה פנימית המורה על השלמה וזו תכונה של מלך ישראל.

מלכות היא המלכת האדם בראשונה על עצמו ולכך זכה יהודה ששמו שלם למלוך על עמ"י – "לא יסור שבט מיהודה וחוקק מבין רגליו" ודווקא יוסף, המשביר לכל מצרים הוא הסולל את הדרך למשיח בן דוד הבא מזרעו של יהודה.

תכונה זו אנו מוצאים גם בזרעו של יהודה אצל נחשון בן עמינדב הלוקח אחיות וקופץ לים סוף על מנת לבקוע את הים וזוכה להיות הראשון שמקריב את קרבנות הנשיאים.

כמו סבו, הבין נחשון שיש לקחת אחריות ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

עליהם אמר דוד המלך בתהילים: "היתה יהודה לקדשו" – בזכות זה שיהודה ונחשון קידשו שם שמים במסירות נפשם ולא חסו על כבודם, "ישראל ממשלותיו"– זכו למשול בעם ישראל.

שבת שלום.

פרשת מקץ – להקשיב מהלב

מידת ההקשבה

במשך שנים ג'ק ניסה לשכנע את טום לבוא לבקר אותו בניו יורק וטום לא התלהב בכלל מן הרעיון. אבל ג'ק לא הרפה ובסופו של דבר טום השתכנע והסכים להגיע, וג'ק עזב את הכל ובא לקבל את פניו באופן אישי.

טום הסתכל על התנועה בכביש המהיר משדה התעופה, ושאל, איך אפשר לחיות ככה בתוך כל הרעש והעשן הזה בשביל מה צריך כל כך הרבה מכוניות, וכשהוא ירד מן האוטו אל הרחוב הוא הרגיש עוד יותר מסוחרר, לידם צעדו עשרות אנשים, כשכל אחד מדבר בפלאפון שלו, מכוניות סביבם צופרות בקולי קולות, אמבולנס חולף בטיסה ברעש מחריש אזניים.

טום פנה אל ג'ק במבט מיוסר- איך אפשר לחיות כך מוקף בבנייני בטון, זכוכית ופלדה. בלי שום טיפה של טבע, של קצת חיים. ג'ק לא התייחס, לו זה אף פעם לא הפריע.

ואז פתאום טום הפסיק ללכת, עצר גם את ג'ק ושאל אותו, אתה שומע?

שומע מה? ענה לו ג'ק. את הצרצר.

ג'ק עמד מופתע ואמר: נראה לי שאתה סתם ממציא, א"א לשמוע רעשים כל כך חלשים בתוך הרעש של ניו יורק.

אמר לו טום, האם באמת אתה חושב כך, בוא ונעשה ניסוי קטן. הוא הוציא מהכיס כמה מטבעות קטנים, ונתן להם ליפול על הרצפה לידם. המטבעות התפזרו על המדרכה בצלצול עדין.

כל האנשים שעברו שם ליד, עצרו ובדקו את הכיסים שלהם לראות שהכסף לא נפל מהם.

אמר לו טום: כל אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע…

בפרשתנו אומרים האחים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינו, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת".

האחים מתלוננים על שלא שמעו את יוסף בזמן המכירה אך דבריהם אינם מובנים, האם יוסף לא צעק, האם הוא נתן להם למכור אותו ללא שום התנגדות? הרי בוודאי שהוא התנגד, אז כיצד הם לא שמעו את צעקותיו?

מהו כלי השמיעה הקיים בחושיו של האדם?

בוודאי כולנו נגיד: האוזניים.

אך נופתע לגלות שהמקרא מייחס את השמיעה דווקא ללב, כפי שביקש שלמה המלך:

"וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע".

מה פשר הדברים?

האדם שומע את הקולות הפיזיים באזניו, אך הוא לא תמיד שם לב למה שבאמת מתרחש סביבו. מי ששומע ומעבד את הדברים לכדי מעשה הוא הלב ולא האוזניים.

מכאן נלמד, מהי חשיבותה של מידת ההקשבה בחיינו, לבעל, לילדים, להורים ולחברינו.

יה"ר שלבנו יהיה פתוח להקשבה לדברים החשובים באמת לכל הסובבים אותנו.

שבת שלום!

פרשת וישב – רק דגים מתים נסחפים עם הזרם

אל תסחף עם הזרם:

בוקר אחד יצא עמית לחצר ביתו וראה עורב. פסע העורב צעד וקפץ, פסע עוד צעד וקפץ. הסתקרן עמית, ניגש לאביו ושאלו: "אבא, מדוע העורב קופץ בהליכתו? מדוע הוא לא פוסע כשאר העופות?"

השיב לו אביו: שמע בני מה אומר המדרש –  'עורב אחד הגיע לאזור בו מקננות יונות רבות. הסתכל העורב על היונות וראה את הליכתן היפה. קינא העורב ביונות והחל ללכת כמותן.

במשך חודש הלך העורב כמו היונות, עד שהגב שלו נתפס. החליט העורב לחזור להליכתו הרגילה ולא הצליח, הוא שכח כיצד הוא הלך בעבר…

מאז העורב לא הולך אלא קופץ, אין בו את ההליכה שלו ולא את של היונות… הרצון שלו להיות מישהו אחר גרם לו לא להיות אפילו עצמו.

מה הייתה ייחודיותו של יוסף? במה היה כוחו שזכה להיות המובחר שבאחרים ולקבל פי שניים בבכורה?

אומרת התורה: "הים ראה וינס".

חז"ל עומדים ותמהים: מה ראה הים?

ומשיבים: ראה ארונו של יוסף.

וצריך לבאר מה הקשר בין קריעת ים סוף לבין ארונו של יוסף?

יוסף סבל עשרים ושתיים שנה בבדידות במצרים. הוא עובר מסוחר לסוחר, בין עם שאינו מכיר, שפה זרה ותרבות מושחתת ואיומה ועם כל זאת יוסף לא זורם עם החיים הוא נשאר נאמן לבית אבא, למסורת עליה חינך אותו אביו בילדותו.

יוסף היה ונשאר עבד ה' במצבים הקשים ביותר.

כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא צריך להראות איזו זכות יש לו בגללה שווה לקרוע לו את הים. באו המלאכים וקטרגו: רבונו של עולם, הללו עובדי עבודה זרה (המצריים) והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים.

אם כן מה יעשו ישראל כדי להינצל מהמצריים, בזכות איזו זכות ייקרע לה הים?

בשביל להשתחרר ממצרים צריך עם ישראל להראות "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ולכן רק בזכות ארונו של יוסף, עבד ה', ראויים הם לצאת ממצרים.

"רק דגים מתים נסחפים עם הזרם".

שבת שלום.

 

פרשת וישלח – לא למהר

מידת הסבלנות

ילד אחד ישב במטבח עם סבתו והתלונן בפניה על כך ששום דבר לא מסתדר לו: “אמא כועסת עלי, רבתי עם החבר הכי טוב שלי, קשה לי בבית הספר… נמאס לי כבר!!!”

הסבתא הקשיבה בשקט לדבריו וחיבקה אותו באהבה.

“אולי אתה רוצה לאכול משהו טעים?” שאלה אותו.

“בטח”, הוא ענה לה.

“אז הנה, קח לך מעט שמן”, אמרה הסבתא.

“איכס!!!” – אמר הילד ועיקם את פרצופו, “זה ממש דוחה!”

אמרה הסבתא: “אז אולי, אתה רוצה כמה ביצים טריות? או כוס קמח? או בעצם אולי תעדיף כפית של אבקת אפיה?”

הילד התחיל לאבד את סבלנותו ואמר לסבתו: “סבתא, מה יש לך? כל הדברים האלה ממש מגעילים!”

ענתה לו הסבתא: “אתה צודק נכד שלי, לכל אחד מהדברים האלה יש טעם נורא. אבל תראה מה קורה להם כשמערבבים אותם יחד – הם הופכים לעוגיות טעימות!… אז מה אתה אומר נכד שלי? נלך לאפות יחד קצת עוגיות…

בפרשת השבוע אומר יעקב לעשו:

"ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה והילדים… עד אשר אבוא אל אדני שעירה".

יעקב מסרב ללכת עם עשו בטענה שאינו יכול ללכת כל כך מהר אך הוא מבטיח שבעתיד הוא יגיע לעשו לשעיר.

חז"ל מיד מרגישים שיעקב משקר לעשו, שהרי מעולם לא שמענו שיעקב נפגש עם עשו בשעיר?

אומרים חז"ל שיעקב תיאר לעשו את מצבם בעולם הזה:

עשו – מלשון עשוי, הוא מושלם, כוחני ואגרסיבי, בעל ממון רב וצבא מיומן.

יעקב – עם משפחה וילדים איטיים ולא מגיע לקצה קרסוליו של עשו, מבחינת העוצמות והכוח.

יעקב אומר לעשו, אחי היקר, אתה אמנם חושב שאתה מושלם ושאין בכוחי להשיג אותך אך דע לך שלי יש קצב משלי, אמנם אני איטי וסבלן אך יום יבוא ואני אגמול לך על כל הרע שעשית לי ועוד אשיג אותך.

אותו היום מתואר במקרא בדברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

במהרה בימינו אמן.

שבת שלום.

פרשת ויצא – להעריך גם את הדברים הטובים

הסכנות שבהרגל:

מספרים על סתת אחד שלא היה מרוצה מחייו. כשעבר פעם מול ביתו של סוחר עשיר, וראה את ביתו המפואר ואת אורחיו החשובים, חשב הסתת: "כמה עוצמה יש לסוחר! הלוואי ויכולתי גם אני להיות סוחר". לפתע, כבמטה קסם, הפך הסתת להיות סוחר עשיר, בעל בית ענק עם עושר וכבוד.

יום אחד ראה את השר עובר בכרכרתו הזהובה, מלווה במשרתים ובחיילים המכים בתופים לכבודו. קנא בו וחשב: "הלוואי ויכולתי להיות שר חשוב". והנה, הוא הפך להיות שר חשוב הנישא על ידי משרתיו. אך היה זה יום קיץ חם, השמש להטה, והתחיל להיות לו לא נוח להסתובב בבגדי המלכות ברחבי העיר.

הסתכל על השמש וחשב: "כמה עוצמה יש לשמש הזו, הלוואי ויכולתי להיות השמש".

בן רגע הפך השר לשמש והפיץ את אורו מן הרקיע. אך לפתע הגיח ענן שחור והסתיר אותו. בשנייה אחת אבד כוחה של השמש. ושוב הוא חשב לעצמו: "הלוואי ויכולתי להיות ענן זה".

הפך האיש לענן והחל מטייל בשמיים מעל להרים ושדות. אך לפתע הרגיש שהוא נדחף בחוזקה. כשהביט אחורה, ראה את הרוח נושפת בעורפו. "כמה עוצמה יש לרוח, הלוואי ויכולתי להיות רוח" התפלל האיש.

הפך האיש לרוח והחל עושה שמות בטבע – עקר עצים, העיף חולות נודדים. אך כשהגיע לאבן ענקית, ראה כי הוא אינו מצליח להזיז אותה. כמה שהוא לא התאמץ – האבן נשארה נטועה במקומה ולא זעה. "כמה עוצמה יש לאבן הזו" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות אבן".

הפך האיש לאבן העצומה, והרגיש החזק ביותר בעולם.

אך לפתע, באורח פלא, הרגיש כאבים עזים בגופו, ולא האמין: "מי יכול להיות יותר עוצמתי ממני, האבן הגדולה?" 

הוא הביט למטה וראה מתחתיו סתת אוחז בפטיש.

אומרת התורה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

רש"י מזדעק ושואל מדוע היתה התורה צריכה לומר שוב שיעקב יצא מארצו הרי כבר כתבה זאת בסוף הפרשה הקודמת?

ועונה: "מלמד שכשיוצא הצדיק פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

לפעמים בחיינו איננו שמים לב לכל הטוב שהתרגלנו אליו אך אנו שמים לב היטב לכך כשהטוב חסר לנו.

משל למה הדבר דומה? טיל שעף לשמים, בתחילה הוא מאיר אך העוצמה שלו איננה חזקה מספיק אך ככל שהוא מתרחק הוא מקבל עוצמה ואורו הולך ומתחזק.

כך אנו בני אדם, לא תמיד רואים את היתרונות שיש בבני זוגנו, ילדינו והורינו אך אנו שמים לב לכך מאוד בשעה שהם נפטרים וחסרים לנו.

ולמה? כי התרגלנו. ההרגל מעוור את עיניו של האדם מלהכיר בזכות העצומה שהוא זכה לה.

גם אנשי ארץ ישראל שמו לב שיעקב חסר, אך מתי? רק לאחר שיצא מהארץ ועד אז לא שמו לב לכך בכלל.

מעתה נבין כמה צריכים אנו להודות לה' על כל הטובה שמרעיף עלינו מידי יום – "מודים אנחנו לך… הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך".

פרשת תולדות – מה הקשר בין פינגווינים לחינוך הילדים

הדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים:

סיפר הפרופסור דניאל אמן, מומחה לילדים בעלי בעיות קשב וריכוז:

אני אוסף בובות פינגווין, יש לי מעל 300 פינגווינים במשרד שלי והיום קיבלתי עוד שלוש ממטופל שלי.

לפני כמה שבועות בזמן טיפול משפחתי, לאחר שסרק האב את אוסף הפינגווינים אמר: "תגיד לי ד"ר אמאן, איך יתכן שאדם מבוגר האוסף פינגווינים יוכל לעזור לנו?"

כדי להגן על האמינות שלי החלטתי לספר לו את הסיפור הבא:

פעם כאשר גרתי בהוואי החלטתי לקחת את בני אנטון למקום שנקרא "פארק החיים הימיים" שם מתקיימים מופעים של חיות ימיות. פינגווין בשם פרדי השמן ביצע פעלולים מדהימים.

הוא קפץ ממקפצה בגובה 7 מטרים, העיף כדור בעזרת אפו, ואפילו קפץ דרך טבעת אש. בסוף המאמנת ביקשה ממנו להביא חפץ מסוים ופרדי ביצע זאת ואני חשבתי לעצמי – כשאני מבקש מבני להביא לי משהו מתנהל בינינו ויכוח בן 20 דקות ובסוף הוא גם לא מביא את החפץ. אחרי המופע ניגשתי למאמנת ושאלתי אותה איך הצליחה לגרום לפרדי לעשות כל מה שביקשה ממנו. המאמנת הביטה בי ובבן שלי ואז אמרה "זה לא כמו הורים, בכל פעם שפרדי מבצע משהו שהוא קרוב למה שאני מבקשת ממנו, אני מתייחסת אליו! מחבקת אותו ונותנת לו דג!"

אז נדלקה הנורה בראשי בכל פעם שבני אנטון עשה את אשר ביקשתי לא התייחסתי לכך אבל בכל פעם שלא ביצע הוא קיבל את מלוא תשומת הלב ממני משום שלא רציתי לגדל ילד רע. בלי כוונה חינכתי אותו להיות מפלצת קטנה! מאז אני אוסף פינגווינים זו הדרך שלי להזכיר לעצמי להיות ער ולהתייחס יותר לטוב שבאנשים שבחיי מאשר לחסרונות שלהם.

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב".

נחשפים אנו לעובדה מפתיעה מאוד בתורה, על היחסים שבין עשו ליצחק אביו ועומדים אנו תמהים, ניחא שרבקה אוהבת את יעקב מפני ישרותו וצדקותו, אך מדוע יצחק אהב את עשו שהיה רשע?

ועוד, כיצד אהב את עשו משום האוכל שנתן לו, וכי ליצחק היה חסר אוכל?

אחד מהדברים שעשו הצטיין בהם היה כיבוד אב ואם, עד כדי כך שחז"ל אומרים שבזכות כך זוכה עשו להיות שליט בעולם. כאשר יצחק רואה שבנו, על אף כל חסרונותיו, מצטיין בדבר אחד בלבד, הוא מנסה להעצים את הנקודה הטובה שבבנו. על כן יצחק מבקש מעשו שיצוד לו ציד כדי שזכות זו לפחות תעמוד לו ולזרעו.

על פי זה נבין שיצחק אוהב את עשו "כי ציד בפיו" – כלומר, בגלל מידת כיבוד אב ואם שהייתה לעשו שתמיד היה דואג להאכיל את אביו.

עכשיו יובנו דברים המדרש: כשראה חושים בן דן את עשו נתן לו מכה והרגו וראשו של עשו עף עד למערת המכפלה ומאז קבורים שם ארבע זוגות וראשו של עשו.

וצריך להבין את פשר המדרש.

אכן עשו לא היה צדיק ויצחק ידע זאת היטב אך בכל זאת, נקודה טובה אחת הייתה לו ונקודה זו לעולם אינה הולכת לאיבוד ותמיד שמורה לטובה וזה בדיוק מה שרצו חכמים לבאר שראשו של עשו קבור במערת המכפלה, יש בו חלק שלעולם לא הולך לאיבוד.

אחת הנקודות החשובות להצלחה בחינוך היא העצמת הנקודות הטובות שבנו, בבנינו ובתלמידינו. כל ילד, ללא יוצא מן הכלל, יש בו נקודת טוב שאין בילד אחר. אם נזכה ונעצים את נקודת הטוב שלו, נפרגן לו על כך, נעודד אותו ונקדם אותו באותה נקודת הטוב שבו בוודאי נזכה לראות ממנו הרבה נחת ונזכה לראותו פורח ומשגשג בתחום בו הוא טוב ולהגשים את כישוריו.

 

פרשת חיי שרה – כיצד לבחור בת זוג

חשיבותה של האשה.

פרשת חיי שרה עוסקת בשני נושאים מרכזיים:

  • מיתת שרה וקבורתה.
  • נישואי יצחק לרבקה.

אם נתבונן, את קבורתה של שרה עושה אברהם באופן מלא בעצמו. לעומת זאת, את נישואי יצחק לרבקה משאיר אברהם לעבדו ולאחר מכן אברהם אבינו נעלם ולא מסופר עליו יותר כלום.

מדוע? מה הקשר בין הדברים?

פעילותם של האבות נעשו יחד ומכולן של האימהות – "חכמת נשים בנתה ביתה".

מניין אנו יודעים זאת? כיוון שלא מסופר כלום על אברהם לאחר מיתת שרה. אברהם בלי שרה אינו יכול לפעול מאומה בעולם הזה. לכן, כשמופיע על במת ההיסטוריה האב השני – יצחק, צריך גם אם שנייה – רבקה, לכן מיד לאחר מיתת שרה מבין אברהם שהוא סיים את דרכו ודואג למצוא אשה לבנו.

ואת נשאל: מדוע אברהם טורח לקחת לבנו אשה מחרן וכי אין נשים טובות בארץ ישראל? זאת ועוד, הרי אברהם ידע שאנשי חרן מקולקלים, כפי שנראה בהמשך ממעשיו של לבן, אם כן מדוע לא חש אברהם לחפש אשה מארץ ישראל?

מצאנו שלש תשובות בדברי רבותינו לשאלה זו:

  • מדרש הגדול: “אמר אברהם: הואיל ואני מגייר אגייר ממשפחתי ומבית אבי שהם קודמים לכל". לפי דברים אלו, היה אפשר לשאת אשה גם מבנות ארץ ישראל, אלא שעניי עירך קודמים ולכן רצה אברהם לגייר אנשים ממשפחתו הנמצאים בחרן.
  • רש"ר הירש: אם יצחק היה לוקח אשה מבנות ארץ ישראל היתה קיימת סכנה שיצחק וזרעו יושפעו בצורה שלילית כיוון שאז יהיה קרוב למשפחתה של אשתו, אך אשה שתגיע מארץ רחוקה, כמו פדן, תהיה דווקא מושפעת ממשפחתו של יצחק לטובה.
  • רבנו ניסים: "שהיו בני כנען מוטבעים בתכונות רעות". כלומר, אברהם העדיף מישהי שמשפחתה עובדת עבודה זרה מאשר מישהי עם מידות מקולקלות, כי את מידותיו של האדם הרבה יותר קשה לתקן מאשר את דעותיו הרעות.

ומניין שהיו לבני כנען מידות מקולקלות? אומר הכתוב:

"וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו".

מכאן נלמד כמה חובה עלינו לדבוק באנשים עם מידות טובות ויראת שמים לפני שדואגים לכל שאר הדברים שפחות נחוצים בחיינו.

שבת שלום.

 

 

פרשת וירא – האמיני ביכולותיך

לכל אחד יש יכולת להשפיע:

כאשר הקב"ה מגלה את אזניו של אברהם אבינו כי ברצונו להחריב את סדום ועמורה, עומד אברהם כחומה בצורה לפני הקב"ה וטוען בפניו שאולי יהיו אנשים צדיקים בתוך העיר ואין לו להחריב את סדום.

אך מקריאת הפרשה עולה דבר מאוד תמוה מבקשתו של אברהם: "אולי ימצאון חמישה צדיקים בתוך העיר… ולא תשא לכל המקום בעבורם".

ממבט ראשון, דבריו של אברהם לא מובנים, וכי אם ימצאון חמשה צדיקים בעיר, האם בשבילם שווה להשאיר אלפי רשעים בעולם? האם בקשתו של אברהם אינה מוגזמת יתר על המידה?

אלא שאברהם, האמין בכוחו של האדם לשנות את המציאות. אם הקב"ה שתל אותך בעולם סימן שיש לך תפקיד וכוח לפעול על מנת לעשות טוב בעולם, לרומם אותו ולשכלל אותו.

אברהם האמין שחמשה צדיקים אלו יכולים להפוך את כל העיר ואפילו עיר של רשעים כמו סדום ועמורה.

גם מאות שנים מאוחר יותר, בדורו של רבי עקיבא, לאחר שעשרים וארבע אלף תלמידיו מתו במגפה, הלך אצל חמשת רבותינו שבדרום והם: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי אלעזר והם הם העמידו תורה באותה שעה!

האם אנחנו בכלל קולטים? בזכות חמשה תלמידים יש לנו היום את ארון הספרים היהודי ומי יודע אם רבי עקיבא היה מתייאש ואינו מאמין בכוחם כמה צרות וייסורים היינו עוברים עד היום…

גם מאות שנים מאוחר יותר, הקים הרב נריה זצ"ל את ישיבת כפר הראה, שמנתה בתחילתה כעשרים תלמידים והיום ברוך ה' נהיו לגוי עצום ורב והכל בזכות אדם אחד שהאמין שיש ביכולתו לשנות ולתקן.

שבת שלום.