ארץ ישראל שלנו

האפיפיור וגולדה:

האפיפיור פאולוס השישי אמר לראש ממשלת ישראל, בזמן מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר: "אני מזועזע מן האלימות שהפעילו היהודים בארץ הקודש".

ענתה לו גולדה: "אבל זה שלנו"!

כלומר, יש לי זכות ואף חובה לכבוש את ארצי כדי להשיב את הצדק לעולם, בלי התנצלויות ובלי התפיפיפות.

שושלת קין והבל:

אם נשים לב לשושלות שבספר בראשית נראה דבר מעניין.

א. שושלת קין – שושלת פיתוח החברה האנושית:

  • יוון – אבי יושב אוהל ומקנה – ממציא הכלכלה.
  • יובל – ממציא המוזיקה והאומנות.
  • תובל – לוטש נחושת וברזל – כלי מלחמה.
  • נעמה – שמה מורה שהייתה נעימה בעוה"ז.

במשפחה זו מחנכים להיות עשיר – וזה מצריך להשקיע את חייך בעוה"ז.

בשיטה זו נוקט האיסלאם שלקחה לה כתורה את מידת הגבורה באופן קיצוני ומכך הגיעה לידי פיתוח הפראיות הברברית.

ב. שושלת שת – עוסקת ברוחניות ובחכמה:

  • אנוש – "אז הוחל לקרוא בשם ה'".
  • מהללאל – "מהלל את ה'".
  • חנוך – "ויתהלך חנוך את האלוהים".
  • למך – "זה ינחמנו מן האדמה אשר אררה ה'".
  • נח – "איש צדיק".

בשיטה זו נוקטת הנצרות  שלקחה לה כתורה את מידת הרחמנות באופן קיצוני ומכך הגיעה במשך הדורות לשחיטת ורצח מיליוני יהודים.

מה חסר לשניהם? – החיבור והאיזון בין הגבורה והרחמנות.

לכן רק הנביא בישראל יכול להיות "חכם גיבור ועשיר" – חכם מצד אחד (מידת הרחמנות), עשיר מצד שני (מידת החומרניות) ועם זאת לשלבם בגבורה וזו ייחודיותו עם ישראל – מחד רחמנים ביישנים וגומלי חסדים ומאידך "עם קשה עורף" ו – "עזים שבאומות" – בעל יכולת מסירות נפש מאין כמוה.

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ובמידה זו עוד נזכה לראות בפריחתה של ארצנו השלמה במהרה בימינו אמן.

הוכחות למציאות אלוהים

שלום הרב.

שאלה זו תמיד מהדהדת באזני: מי אמר שיש אלוהים? אולי זו סתם המצאה שהמציאו בני האדם? הרי את הכל ניתן להסביר בצורה טבעית?

שלום רב:

בספרי האמונה של רבותינו הראשונים, מצאנו שתי שיטות, אשר היו נר לרגלינו, בהוכחת מציאות ה' בעולם:

א. הסדר המופתי שבבריאה לעולם לא יכול היה להיווצר ללא כוח מסדר עליון (חובות הלבבות).

זאת ועוד, המדע בעצמו הוכיח שהבריאה תמיד שואפת לאי סדר (חוק התרמודינמיקה), אם כן, כשיש סדר זה מראה על יד מכוונת.

אפילו עמנואל קאנט (בספרו "הגיונות מטאפיזיים") אמר שזו הראייה ההולמת ביותר את התבונה האנושית.

ב. התגלותו של ה' במעמד הר סיני לעיני כל העם זו ההוכחה למציאות אלוהים, שהרי לא ניתן לרמות שני מליון בני אדם שבעצמם שמעו את קול ה' ולא כדתות אחרות שהאמינו לנביא כזה או אחר ללא ראיה ברורה (כוזרי).

ר' אליהו מווילנא כותב שזו ראייה שאי אפשר לסתור.

חז"ל תיארו זאת דרך הפסוק שבשיר השירים: "מה תחזו בשולמית כמחלת המחניים" – שזהו מעמד הר סיני, ששאר הדתות לא חזו מעמד דומה לזה ולכן אין להם שום טענה וראיה שדתם נכונה.

ונוסיף עוד שתי ראיות אשר התחדשו במהלך הדורות:

  • אם אין אלוהים כיצד יש חוקיות בטבע? אם אין מתכנן לעולם ואין מי שקובע מה ייעשה בו מדוע העולם לא משתנה כל הזמן? לדוגמה: מדוע התפוח לא נופל מידי פעם בזגזג מהעץ, אלא תמיד יפול בצורה ישרה? כל זה מחייב שיש מתכנן לעולם (העיקרון האנתרופי).
  • לכל תנועה חייב להיות מקור שיזיז אותה, שאם לא כן כיצד התחילה התנועה הראשונה בעולם? ולכן לחומר חייב להיות מקור רוחני, שאם לא כן כיצד הוא נוצר? לדוגמה: אבן דוממת אינה יכולה ליצור את עצמה ואינה יכולה להזיז אותה, אם כן מי יצר והזיז את האטום הראשון? (דקארט, בספרו "הגיונות מטאפיזיים").

 

 

איך גורמים לאהבה לא להישחק

שעמום והתחדשות:

פעם שאלו בחור עיוור:

א. מה אתה מתכוון כשאתה מברך בבוקר ברכת "פוקח עיוורים"?

ב. האם לא מעניין אותך לדעת כיצד אשתך נראית?

והוא ענה: אמרתי לאשתי פעם: ראי כמה בעלים יש לחברות שלך שיש להם עיניים לראות אבל הם לא באמת רואים!

וזו בדיוק התשובה לשאלותיך: אני מבקש מה' שבאמת ייתן לי עיניים לראות לא רק בצורה חומרית אלא בצורה השכלתית ומתוך כך האהבה שלי לאשתי רק הולכת וגדלה מיום ליום.

כבני אדם אנחנו משתעממים די בקלות ובדורנו, בו מצוי שפע כלכלי הדבר בא לידי ביטוי בצורה חדה יותר – אנחנו משנים עבודה, דירה, רהיטים, ביגוד וכו'.

ומעניין שדווקא את הדבר המשמעותי ביותר בחיינו אנו לא משנים – את בן הזוג שלנו ומה הפלא שיש 42 אחוז גירושין בישראל!!! (וזה רק מי שמקבל גט בלי להחשיב את אלו שחיים כפרודים ללא גט).

אם כך, כיצד נוכל לגרום לחיי הזוגיות שלנו לא להישחק?

ביחסים שבין בני זוג יש שני חלקים:

א. אהבה – מטשטשת זהויות, משום שכשאני מאוהב אני כופה את עמדותיי, שנראות טובות בעיניי, על הצד השני, כי אני באמת רוצה שיהיה לבן זוגי טוב.

ב. כיבוד – מגלה זהויות, משום שכשאני מכבד אני לא כופה את עמדותיי על הצד השני.

בנידה יש שבועיים של אהבה ושבועיים של כבוד וזה יסוד השלמות בין בני זוג – מחד לאהוב ומאידך לכבד.

אדם וחווה נבראו בתחילה כגוף אחד משני הצדדים ולאחר מכן ה' חותך את אותו הגוף ומעמיד את חווה ממול אדם. הדבר תמוה, שהרי אם ה' רצה לברוא שני גופים מדוע מתחילה בראנו כגוף אחד?

כפי שאמרנו, בתחילה יש אהבה – טשטוש זהויות כשבני הזוג מרגישים כגוף אחד בלתי ניתן להפרדות, אך כדי למנוע את הסכנה של השתלטות אחד על השני מגיע לאחר מכן שלב הכבוד – לכל אחד יש זהות משלו, חיים משלו וצריך לכבד אותו בלי כפיה של רצונותיי ומחשבותיי עליו. 

וכך כתב אהוד בנאי באחד משיריו:

אש – אהוד בנאי – מילים ולחן: אהוד בנאי

בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה

האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?

איך הלכתי שוב אחרי דמיון שווא מעורפל

איך פיתה אותי השד המנוול.

את האישה שלי אמר לי לעזוב

יותר טובות ממנה, כך אמר, תמצא ברחוב

משך אותי ללכת למקומות לא טובים

עשיתי לעצמי בושות, רקדתי עם כלבים.

יום אחד התעוררתי בביב שופכין

ולבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין

ועכשיו אני רוצה לחזור הביתה אל האישה

תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?

אל דאגה חבר יקר שלי אל תתייאש

בוא ואתן לך גפרור שבלבך ידליק את האש

דע לך זהב טהור זורח בביתך

ואין בכל העיר טובה כאשתך

אבל אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת

כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת

אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת

כמו הלבנה המתחדשת.

יופי – חיובי או שלילי?

היחס ליופי ביהדות:

שאלו את הפילוסוף וולטר: מהו יופי?

אמר להם: בשביל האריה – לביאה, בשביל הכבש – כבשה, בשביל הפר – פרה וכו'.

אם כך נשאל את עצמנו: מה היחס ליופי ביהדות? 

חז"ל אומרים שאברהם אבינו לא ידע איך נראה יופיה של שרה עד שפרעה חשק בשרה ואברהם הבין שיש לו אשה יפה, כפי שאמר הכתוב: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – משמע שעד אז אברהם לא ידע ששרה אשה יפה.

מכאן משמע לכאורה, שהיחס ליופי ביהדות אינו חיובי כלל וכך משמע מהפסוק: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" – מספיק יראת שמים בלבד ולא מעניין אותנו מהחיצוניות.

אך כשמביטים לעומק רואים ממקורות אחרים שהיחס ליופי הוא חיובי מאוד. נביא מספר דוגמאות:

א. רבי יוחנן היה אדם מדהים ביופיו וכשהיה עומד מחוץ לשערי הטבילה היה מברך את הנשים שיהיו להם בנים יפים כמותו.

ב. אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה בעיניו.

ג. בגדים נאים, כלים נאים ואשה נאה מרחיבים דעתו של אדם.

ד. ירושלים ובית המקדש נקראים "נויו של עולם".

ה. מצווה לעשות בגדי כהונה "לכבוד ולתפארת".

אם כך נשאלת השאלה מה היחס הראוי ליופי ביהדות, האם חיובי או שלילי?

אומר הגאון מוילנא יסוד חשוב! בחיים ישנם שני סוגי יופי:

א. חומרי – המשמש רק למטרה אחת – להחצין את הגוף ולהשתמש בכוחות החיים לרעה.

ב. רוחני – המשמש לעבוד את הקב"ה.

וכך הסביר הגר"א את הפסוק:

שקר החן והבל היופי – כשהם משמשים לרעה ולהגברת התאוות החומריות אז באמת היופי הוא שקרי ורע, אך יראת ה' – כשהיופי משמש ליראת ה' – היא תתהלל ביופי שלה.

עכשיו יובן שאברהם מעולם לא הסתכל על גופה של שרה כאובייקט מיני חס ושלום, עד שהגיע פרעה הרשע ועשה כן ומאז אברהם הבין שבאמת אשתו יפה גם מבחינה אוביקטיבית לכלל העולם.

וכך אמר דוד המלך בתהילים: "בנותנו כזויות מחוטבות" – הבנות שלנו יפות ומחוטבות מאוד, מתי? "תבנית היכל" – שהיופי שלהם משמש לקדושה ולעבודת ה' כפי שהיה בית המקדש, במהרה בימינו ייבנה.

פרשת שופטים וחודש אלול – שני ספרי תורה לכל אחד

בפרשתנו, פרשת שופטים נאמר (דברים יז, יח):

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

וביארה הגמרא שהמלך כותב לשמו שתי תורות – "אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".

וכך פוסק רמב"ם להלכה (הלכות מלכים ג,ה):

"בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצֻווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".

גם לנו האנשים הפשוטים יש את 'הרצוא ושוב…', יש לנו את הזמנים שהספר תורה הקטן בנשמה שלנו נשחק מרוב חיי המעשה וההתחככות עם עולם המעשה ויש לנו את הספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, אלו העוצמות הנשמתיות הפנימיות האמיתיות שלנו.

חודש אלול הוא הזמן שבו לומדים מהספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, זה שלא נשחק במשך השנה.

וכך כותב הרב קוק (אגרת שעח):

"בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה של מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".

בחודש אלול אנחנו שואבים מנובלות חכמה של מעלה כדי שיאירו לנו למשך כל השנה!

אבינו או מלכנו

בכל ר"ה אנו עומדים ותוקעים בשופר כשמצוות שופר מורכבת מתקיעה ותרועה. מה המשמעות של התרועה והתקיעה בתורה?

התקיעה – משמשת לזמן שמחה, כמו שנאמר: "וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרות".

התרועה – משמשת לזמן מלחמה ופחד, כמו שנאמר: "וכי תבא מלחמה בארצכם… והרעתם בחצצרות".

בר"ה יש שני רגשות – מחד, היום מסמל שמחה ומאידך הוא יום דין. בר"ה לב היהודי צריך להיות לב שבור ושמח.

מדוע?

בר"ה אנו מכריזים על המלכת ה' שאנו עבדיו ועל כך אנו שמחים, אך מצד שני, זה עולה לנו ביוקר, כיוון שלאומות העולם יש חיים קלים אך יהודי איננו בן חורין אף לרגע אחד! אנו שמחים על זה כי ה' בחר בנו מכל אוה"ע ואנו זכינו להיות עבדיו.

מה עיקר המצווה בר"ה? – יום תרועה. התקיעה איננה מוזכרת אלא שחז"ל לימדונו שהתקיעה צריכה רק ללוות את התרועה. ההרגשה המרכזית היא התרועה – היראה מיום הדין ועם זאת, חלילה לנו מלהתייאש, אסור לנו להתעצב מאימת יום הדין. התקיעה והתרועה משמשים ביחד.

וכך אנו אומרים בכל יום: "אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". מחד הקב"ה הוא אבינו ומרחם עלינו ומאידך, הוא מלכנו ועל כך אנו צריכים לירא ממנו ובעזרת ה', בזכות היראה וכפיפות קומתנו נזכה שירחם ה' עלינו יוציא לאור צדקנו.

כוחו של מעשה אחד טוב

אומרת התורה (במדבר יב, טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".

מרים מצורעת מחוץ למחנה, והעם ממתין לה שבעה ימים, עד שתטהר ותשוב למחנה. במה זכתה לכך?

מגלים חז״ל (סוטה ט:): ״מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ״ותתצב אחותו מרחוק״ – לפיכן נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר״.

מרים, ילדה קטנה, בת שש, ממתינה רבע שעה, להשגיח על אחיה הקטן ומה היא מקבלת בתמורה? שכעבור עשרות שנים ימתינו לה שבעה ימים שלמים – שש מאות אלף רגלי, על נשיהם וטפם, ובתוכם משה רבינו, והמשכן, וארון הברית…

הרבה מעשים שנראים לנו כאן קטנים עושים רעש גדול בשמים!

יש אנשים שצריכים לעמול שנים רבות בכדי לקיים מצוות ולזכות לעולם הבא ולעומתם יש אנשים שבמעשה אחד קטן שעשו קנו להם חיי נצח בעולם הבא.

ועל כך אומרת הגמרא: "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת"[1].

אך נשאלת השאלה: מדוע רבי בכה ולא שמח, הרי אותם האנשים היו יכולים להיכרת לנצח ח"ו ובזכות מעשה אחד טוב זכו לעולם הבא?

מתרץ המהרש"א שרבי בכה, שהרי אם במעשה אחד טוב אנשים אלו זכו לעולם הבא, קל וחומר כמה שכר היו יכולים לקבל אם היו מקיימים מצוות במשך כל ימי חייהם.

מכאן נלמד מה כוחה של שעה ושל מעשה  אחד טוב שיכול להפוך עולמות. וכדברי המשנה:

"יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (אבות ד, יז).

ולכן בעלי המוסר הקפידו שיהיה להם בכל יום סדר לימוד בספר מסוים ל5 דקות בלבד – כיוון שבסיום השנה הם סיימו כמה ספרים רק בזכות הלימוד של 5 הדקות הללו בכל יום ובכך ייכנס מוסר ללבבם להבין מה ערכה של כל דקה בחיינו.

וכך היה אומר מו"ר הרב חיים דרוקמן שליט"א, על התפילה בתשעה באב: "ובאש אתה עתיד לבנותה" – וכי בונים בניין על ידי אש?

ותירץ שלאש יש תכונה מיוחדת והיא, שבהבערה של מקום אחד אפשר להבעיר חלקים שלמים כי האש מתפשטת. כך מעשה אחד קטן שלנו יכול להפוך עולמות ולגרום להתפשטות האור בעולם.

 

 

 

[1] עיין מסכת ע"ז דף י: – במעשה של קטיעה בר שלום. שם יז: – במעשה של אלעזר בן דורדיא. שם יח. – במעשה של קלצטונירי.

 

זו לא בושה לבקש סליחה

המילים הפותחות את הסליחות בנוסח עדות המזרח, לקוחות מדברי המלחים אל יונה: "בן אדם מה לך נרדם קום קרא אל אלוהיך". ויש לשאול: מדוע דווקא בחרו מסדרי נוסח הסליחות לפתוח במילים אלו? – לפני שנשיב לשאלה זו נקדים הקדמה קצרה:

בתורה אנו מוצאים שלשה אנשים שחטאו חטא נורא ובכל זאת רבש"ע פונה אליהם באהבה:

  • אדם הראשון: שואל אותו הקב"ה: "איכה" – כדי להיכנס עמו בדברים, כדי לגרום לו לומר "חטאתי" (רש"י) ובמקום זאת האדם בוחר להאשים: "האישה אשר נתת עמדי…".
  • חווה: גם כאן האישה מטילה את האחריות על הנחש – "השיאני ואוכל" ומפחדת מעצם המחשבה לעמוד מול רבש"ע ולומר "חטאתי".
  • קין: לאחר שרצח את הבל אחיו שואלו הקב"ה: "אי הבל אחיך", כדי להיכנס עמו בדברים (רש"י), אך גם כאן קין חוזר על טעות קודמיו ואומר: "השומר אחי אנכי", במקום לומר "חטאתי".

חז"ל אומרים שאם אדר הראשון היה מודה על חטאו, לא היה מגורש מגן עדן כלל. ובאמת יש לשאול, מדוע שלשת הללו בורחים מה' במקום לעמוד ולומר "חטאתי"?

התשובה היא: החטא גורם לאדם מבוכה ולכן הוא מתבייש לעמוד מול ה' ולומר לו בפשטות: "חטאתי, אנא סלח לי"! האדם מסרב לגלות את חולשותיו ובורח מאחריות על מעשיו.

עתה נשיב לשאלה בה פתחנו: מה בעצם עושה יונה? – הוא בורח מהקב"ה ואינו מנסה להבין את רצון ה'. במקום לעמוד מול ה' הוא יורד לירכתי הספינה ומנסה לאבד עצמו לדעת (מדרש). וזוהי הפניה של המשורר אלינו – "בן אדם מה לך נרדם" – אל תיתן לחטאים לגרום חיץ בינך לרבש"ע, תן לחטאיך דווקא ליצור קרבה מחודשת לבורא עולם – "קום קרא אל אלוהיך", "עמוד כגבר והתגבר להתוודות על חטאים".

יום ר"ה, היום בו אדם הראשון נידון על חטאו ויצא בדימוס (מסכת ר"ה, דף י), הוא יום שדורש מאתנו לתקן את החטא הקדמון ולומר מילה אחת פשוטה לקב"ה: "סליחה".

ומדוע כל כך חשוב לומר לקב"ה חטאתי? – מסביר הרב קוק זצ"ל, שעצם העמידה מול ה' והרצון לתקן את אשר פגמנו היא בעצמה כבר צעד ענק לעבר התשובה השלמה ולכן התשובה היא הקלה שבקלות, כיוון שבתיקון הרצון כבר טמונה התשובה בעצמה – "כי ימינך פשוטה לקבל שבים".

 

מהי עין טובה

פעם התבקשה מורה לראות בעין טובה את תלמידיה ולכתוב זאת על דף. אז היא כתבה: יוסי – אומר שלום בכל יום בבוקר. דני – מתנהג יפה בשיעור וכו'.

האם זו באמת עין טובה? – בודאי שלא! זה בסה"כ שיקוף המציאות.

לדוג': אם אדם יאמר על עצמו: אני הולך, יש לי ידיים ואני רואה וכו' – האם זו עין טובה? – לא! זה בסה"כ שיקוף המציאות.

הרבה אנשים נוטים להתבלבל ומציגים מציאויות כעין טובה.

א"כ מהי עין טובה?

בספר שופטים (פרק יז – יח) מסופר על יונתן בן גרשום בן מנשה, שלפי המסורת הוא היה נכדו של משה רבנו (מנשה = משה).

כששאלו את יונתן כיצד הוא הגיע להיות עובד עבודה זרה והרי הוא נכדו של משה?

ענה להם יונתן: "כך מקובלני מבית אבי אבא – לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות", כלומר, בגלל שאין לי כסף השכרתי את עצמי להיות כהן עובד בבית עבודה זרה כדי שלא אצטרך לקבץ נדבות מאנשים.

והנה בדברי הימים מובא ששר האוצר של דוד היה: "שבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות".

המדרש (שיר השירים רבה) אוצר שזה ששבואל הוא יונתן ונקרא שבואל כיוון ששב בתשובה. אך כיצד חזר בתשובה? עונה המדרש:

"כיוון שראה דוד שהממון חביב על יונתן עמד מינה אותו שר אוצר בממלכתו. שבואל – א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו".

אף אחד לא שאל את יונתן למה הוא עובד ע"ז. כולם התלוננו עליו וביזו אותו. עד שהגיע דוד שהבין מה שורש הקלקול – חביבות הממון, אך הוא לא ראה את זה כדבר רע. לכן הוא הצליח להטות את שורש חביבות הממון לדבר טוב ולמנות את יונתן שר אוצר בממלכתו.

.

 

 

 

אחדות או אחידות

"אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות ס"ד.).

הרב קוק בספרו עולת ראיה שואל:

כיצד ניתן להרבות שלום בעולם, כשתלמידי חכמים חולקים באופן תמידי אחד על השני?

מסביר הרב זצ"ל, שריבוי השלום מושג דווקא על ידי מגוון דעות שלכולן מטרה משותפת – אך רק כשהמחלוקת היא לשם שמים.

עלינו תמיד לזכור שכמו שהבניין נבנה מחלקים שונים ומשיטות שונות, כל עוד זה לשם שמים – אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אך כשאין לאדם גורם מאחד, וכל אדם בוחר לו אידיאולוגיה שנראית לו כאמת היחידה, הדבר יוצר את מצב של קטטות ומריבות. ולכן "אל תקרי בניך אלא בוניך" – ריבוי המחלוקות בין תלמידי החכמים דומה לבניין – כל אחד בפני עצמו, עם דעתו השונה יוצר אחדות נפלאה עם שאר הדעות שכנגדו.

זו הסיבה שאמרו חז"ל, בשונה מהחוק המקובל בעולם, שאם כל אנשי הסנהדרין חייבו את הנאשם במיתה – אזי האדם פטור ממיתה (מסכת סנהדרין דף יז, עמוד א), כי אם ישנה אחידות כל כך ברורה בין הדיינים סימן שהאמת לא התבררה דיה.

עכשיו נבין גם מה היתה טענתו של קורח: "כי כל העדה כולם קדושים" – קורח טען, שהשלום והאחדות יבואו מתוך שוויון בין כולם, ולא מתוך הכרת השונות שבכל דבר אך הוא טעה כיוון שרק השוֹנוּת, העובדה שמה שיש בזה אין בזה – היא המאפשרת לאחד בין האנשים על ידי שכל אחד משלים את זולתו.