קטגוריה: אמונה

ילדה אחת ניגשה אל אביה וסיפרה לו על היום הנורא שעבר עליה בבית הספר. החברה הכי טובה שלה רבה איתה, היא לא הצליחה להתרכז במהלך המבחן ולסיום שכחה את המילון בכיתה ולא מצאה אותו כשנגמרה ההפסקה. "זה היה יום כל כך נורא," בכתה לאביה "לא בא לי בכלל ללכת יותר לבית הספר." אביה הושיט לה יד ולקח אותה אל המטבח, שם העמיד 3 סירים על הכירים. כל סיר מילא במים, והדליק את האש. בסיר אחד שם האב ביצה, בסיר השני תפוח אדמה ובשלישי פולי קקאו. בזמן שהאש דלקה והמים רתחו, הסביר האב לבתו את הדברים הבאים:

"בחיים אנחנו מתמודדים עם הרבה אכזבות ותסכולים, לא תמיד הדברים מתרחשים כפי שתכננו. כאשר לאדם קורה דבר מה שלא תכנן, ובמיוחד כאשר קורים לו דברים רעים, הוא יכול לבחור איך להגיב. הוא יכול להתחשל מהקושי- לנסות להתגבר עליו ולהתחזק ממנו. הוא יכול לבכות, להיחלש ולאבד אמונה. אבל אלו לא שתי האפשרויות היחידות" האב כיבה את האש, והראה לילדה את הסירים.

בסיר אחד, הביצה הרכה, עם הקליפה השברירית והתוכן הנוזלי, נעשתה קשה וחזקה.

בסיר השני, תפוח האדמה הקשה נעשה רך למגע.

בסיר השלישי, פולי הקקאו, שהתבשלו במים ממושכות, העניקו למים את טעמם ואת הארומה הנפלאה שלהם.

"בשלושה סירים היו שלושה דברים שעמדו בפני אותו מכשול- המים הרותחים. הביצה הרכה התקשתה, בדיוק כמו אותו אדם שכאשר נתקל בקושי מתחזק ומתחשל. תפוח האדמה הקשה והחזק התרכך, כמו אותו אדם שכאשר נתקל בקושי- נחלש, ואילו פולי הקקאו… הם העניקו למים את טעמם הנפלא. יש אנשים שעומדים בפני קושי, והם לא נשברים והם גם לא מתחשלים- הם הופכים את הקושי להזדמנות. הם ממתיקים אותו. בכל קושי ישנה הזדמנות…

לא יכול להיות מצב שה' נתן לנו קושי מסוים בלי הכלים להתגבר עליו. כל אדם נולד עם ארגז כלים שייחודי רק לו, ובעזרתו הוא יכול להתגבר על כל הקשיים. אותו בורא עולם שהציב בפנינו את הקושי, הוא זה שיעזור לנו לצאת ממנו.. עצמו עיניים, חשבו על הכלים שה' נתן לכם, חשבו על הקושי. ואם זה לא יבוא לכם לבד, קחו לגימה מהשוקו. אני בטוחה שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף.

כמה פעמים כבר יוצא לנו לעצור את מרוץ החיים ולהנות מהרגע? אנחנו כל כך עסוקות בלעבוד, להרוויח, לעשות, שגם פעילות הפנאי שלנו מתוכננת עם סטופר. אנחנו קונות כרטיסים מראש, מזמינות מקום, דואגות לבייביסיטר. וכשההצגה נגמרת, או הסרט, או הסטנדאפ, אנחנו ממהרות לחזור הביתה לשחרר את הבייביסיטר, לארגן את הבית, להכין דברים למחר… ואם פתאום קורה משהו שלא תכננו, כמו חשמל שנפל, רכב שהושבת, ילד שצריך להיכנס לבידוד, המערכת שלנו מהבהבת בכל הכח באותות מצוקה, ואנחנו צריכות להתאפס ולתכנן מסלול מחדש, ואנחנו חסרות אונים. לא החשבנו את הגורם המפריע, ועכשיו שוב צריך לתכנן הכל מחדש. אז באמת נהננו מההצגה ההיא? מהסרט? אנחנו יכולות באמת להשתחרר מהמחשבות ומהתכנונים ופשוט להיות? להיות עכשיו, ברגע הזה, בהווה. לראות.

בשנת 2007, בתחנת רכבת סואנת של עיר הבירה וושינגטון, עמד כנר. הוא היה לבוש בגדי רחוב מרופטים וכובע מצחיה חבוש על ראשו. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בחודש ינואר, והיה קר. הכנר ניגן. כאלף אנשים עברו בתחנה בזמן ששהה בה. אמהות עם ילדים, מבוגרים שיצאו לסידורים, סטודנטים ואנשים צעירים שמיהרו לעבודה. לאחר מספר דקות של נגינה, מישהו הניח דולר בכובעו של הכנר, והמשיך ללכת. עברו מספר דקות נוספות, ילד בן 3 נעצר להאזין למוזיקה שניגן הכנר, אך אמו זירזה אותו להמשיך ללכת. הוא לא היה הילד היחיד שנעצר והוריו זירזו אותו… הכנר עמד שם 43 דקות ואסף 32 דולר. כ20 אנשים הניחו כסף בכובעו מבלי להאט את קצב הליכתם. 7 אנשים עמדו והקשיבו במשך 2-3 דקות, והמשיכו הלאה.

שמו של הכנר היה ג'ושוע דייויד בל, כנר יהודי אמריקאי מהמפורסמים בעולם. יומיים לפני כן הוא מילא אולם קונצרטים בבוסטון, שהכרטיס הזול ביותר אליו היה 150 דולר. הניסוי שהשתתף בו היה יוזמת הוושינגטון פוסט, והמטרה היתה לבדוק עד כמה אנחנו פנויים להבחין ביופי כשאנחנו מכוונים למטרות אחרות. ובאמת, היה שם הרבה יופי. הכינור שאיתו ניגן ג'ושוע הוא כינור מהמאה ה18 ששוויו 4 מליון דולר, והוא ניגן את אחת היצירות המורכבות בעולם. ועדיין, רק 7 אנשים נעצרו להקשיב.

העולם שלנו מלא ביופי, ואנחנו לא רואות. ה' ברא לנו גוף מושלם, עם מערכות מורכבות ומתואמות שפועלות במקביל, שאפילו טובי המדענים בעולם לא הצליחו לייצר משהו שדומה לו. ה' שם את הגוף המושלם שלנו, על שלל מערכותיו, בעולם מושלם, עם שלל מערכות שפועלות במקביל. ואנחנו כל כך מרוכזות במטרות שאנחנו מכוונות אליהן, שאנחנו לא רואות את היופי. פקחו עיניים.

השנה תש"ד, המקום- מחנה ברגן בלזן. האדמו"ר מבלוז'ב אוזר אומץ ופונה למפקד המחנה, האס שמו, בבקשה אמיצה. ערב פסח מתקרב, אנו היהודים לא אוכלים לחם. הרשו לנו לוותר על מנת הלחם היומית כדי לאפות מהקמח מצות. המפקד האכזרי האס מתייעץ עם הממונים עליו והבקשה מאושרת. יהודי המחנה שמחים שיוכלו לקיים את מצוות אכילת מצה בערב החג, נקודת אור קטנה בתוך כל החושך שחוו.

ערב החג בפתח. היהודים העייפים והרעבים, שלדי אדם, אוספים לבנים לבניית התנור ומבעירים בו את האש. בזריזות הם לשים את הקמח במים שלנו, ובזמן שהמצות יוצאות מהתנור נכנס המפקד האס אל האוהל. עיניו יורות גיצי שנאה. יחד עם שומרי המחנה הגרמנים הוא מתחיל להכות ללא רחם ביהודים המסכנים, מנתץ את התנור ודורך על המצות שנאפו בנעלי הצבא הגסות שלו. כאשר עיניו קולטות את האדמו"ר מבלוז'ב נמתח חיוך שטני על פניו. הוא מתקרב לאדמו"ר, מפיל אותו לרצפה ובועט בו בחמת זעם, ללא רחמים. האדמו"ר, שהיה אז בן 56, שוכב על הרצפה מדמם, עדיין חי. לילה יורד על המחנה.

פסח, שנת תש"ד. אחד האסירים הצליח להסתיר שארית קטנה של כזית מצה תחת בגדיו. יהודי המחנה מתכנסים בשקט בביתן של הרב מבלוז'ב, ממלמלים את ההגדה, ומי יאכל את המצה? מי יקיים את המצווה? לכולם ברור שהאדמו"ר מבלוז'ב שסיכן את חייו, הוא זה שראוי לזכות בכבוד. האדמו"ר שולח ידו אל המצה, ואז נשמע קול מפאתי הביתן. זו האלמנה קאשצקי. היא התרוממה ממקומה ואמרה "תנו את המצה לבני הקטן, עבורו נערך הסדר הזה." האדמו"ר מהנהן.

המלחמה נגמרה, ברגן בלזן שוחרר. האלמנה קאשצקי מנסה לשקם את חייה וחיי בנה. מכרה סיפרה לה שיש עבורה הצעת שידוך, שורד מאותו מחנה בו היא שהתה. שמו ישראל שפירא. האיש נכנס לחדר, האלמנה מרימה את עיניה, והנה זה האדמו"ר. "למה שתרצה להשתדך איתי?" היא שואלת מבולבלת, "הרי אני לא ממשפחה מיוחסת, לא מבית של לומדי תורה."

האדמו"ר מהרהר רגע, ואז משיב לה בכובד ראש- "באותו ערב פסח, הדבר היחיד שעניין אותך היה "והגדת לבנך". להעביר הלאה לדור הבא את המורשת שלו. כולנו פחדנו על החיים שלנו, לא ידענו מה יביא איתו המחר, היינו על זמן שאול… ואת חשבת על העתיד ועל ההמשכיות של עם ישראל. בתוך כל התופת הזאת גילית אמונה, עמדת במבחן שגדולים ממך לא עמדו בו. זו האישה שהייתי רוצה שתהיה אם לילדיי."

יש אנשים שעברו תופת עוד בחייהם. הם מצאו בתוכם כוחות נפש עצומים כדי לשרוד, הסיפורים שלהם מעוררים בנו הרבה רגשות סותרים- עצב ושמחה, חלחלה והתפעמות. כשחושבים על אנשים שאיבדו את כל מי שיקר להם, שנותרו רעבים, שנאלצו לוותר על ערכים, על צלם אנוש, ועדיין חשבו על החיים ולא התמקדו במוות שהקיף אותם- הם הגיבורים של העם היהודי. בזכות האמונה שלהם אנחנו פה. ותארו לכם, אישה אחת שלא חושבת רק על ההישרדות שלה ושל בנה, אלא על החיים שיהיו לו, המורשת שתנחיל לו. העתיד של העם היהודי עומד לנגד עיניה, גם כשנראה שזה הסוף… שנזכה גם אנחנו, מתוך השגרה המשעממת שלנו, לזכור תמיד שאנחנו חלק אחד בפאזל של עם שקיים אלפי שנים, ולא לאבד תקווה. שדור העתיד תמיד יהיה לנגד עינינו.

שלמה ניגב את ידיו במגבת קטנה והתבונן בייאוש בטור המכוניות שהשתרך לפני המוסך. אנשים צפרו בעצבנות. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ושלמה כבר היה מותש. "זה מה שאעשה כל חיי?" חשב בייאושו, וניגש לבדוק את צמיגי הרכב שנכנס זה עתה למוסך. עוד יום עבודה חלף, המחשבות לא נתנו לו מנוח. שלמה נכנס למשרדו של ויקטור, חמו והבעלים של "מוסך ויקטור", והתיישב בכיסא שמולו. ויקטור הרים את עיניו מספרי החשבונות. "כן, שלמה? הכל בסדר?" שלמה כחכח בגרונו. היתה לו הצעה עסקית לחמו, ובליבו ידע שמדובר בהימור כבד… כאשר יצא מהמשרד של ויקטור, ליבו היה קל עליו. חמו הסכים להצעה. הוא חזר לביתו וקרא לאשתו- "עתליה! עתליה! שבי רגע, יש לי משהו חשוב לספר לך." עתליה יצאה מחדר הילדים והתיישבה על הספה, סקרנית לשמוע מה יש לבעלה להגיד. שלמה הלך מצד אחד של החדר לצדו השני, נופף בידיו בהתרגשות תוך כדי דיבור, וכך אמר- "שוחחתי עם אבא, אני רוצה להפסיק לעבוד במוסך. הוא אמר שיעזור לנו… אני רוצה להיות עצמאי. בואי נקים חברה משלנו, נמכור את כל מה שיש לנו, ניקח הלוואה, דבר כזה עוד לא היה פה…" "מה?" שאלה עתליה. "על מה אתה מדבר?" "אני מדבר על השכרת רכבים. נקנה 2 רכבי סוסיתא ונשכיר אותם, אנשים ישלמו לפי המחירון… את תראי שזה יתפוס!" עתליה היססה. לשלמה היתה עבודה מסודרת עם תלוש, אצל אבא שלה. למה לקחת הימור כזה? אבל יש לו כזה ברק בעיניים… אולי זה יצליח. "בסדר" אמרה. שלמה השכיר את שני רכבי הסוסיתא שקנה וראה הצלחה רבה. בהמשך משרד הביטחון פנו אליו וביקשו שישכיר להם 10 מכוניות סוסיתא לטווח הארוך. הוא חתם איתם על העסקה, למרות שלא היו לו 10 רכבי סוסיתא. בכסף שהרוויח קנה עוד רכבים. שלמה התעשר. הוא ואשתו עברו לגור בסביון, הוא נפטר בגיל 67 והשאיר אחריו אימפריה, שאתן וודאי מכירות כשלמה sixt. זה סיפור אמיתי על פועל מוסך פשוט עם חזון, שהגשים את חלומו.

שלמה יכל לקבל בהשלמה את גורלו, הוא היה במקום נח בחיים. היתה לו עבודה עם תלוש אצל חמו, חיים נוחים, הוא הסתדר בסך הכל. אבל זה לא הספיק לו. הוא ידע שהוא יכול יותר. אנחנו כולנו נולדים חלקים. לאט לאט החיים מפסלים מאיתנו צורה, חורטים בנו חריצים. אנחנו חוטפים מכה מימין, נשחקים משמאל, ובסוף נהיה איזה משהו. זו הצורה שאנחנו מסתובבים איתה. הצורה הזו פשוט נוחה לנו, כי היא זרימה טבעית, היא לא דורשת מאיתנו מאמצים. כדי לפסל בעצמנו את הצורה שאנחנו רוצות, אנחנו צריכות להשקיע. לא רק לחטוף מכות ולהתגבר, אנחנו צריכות לתת את כל מה שיש לנו. אבל זה מפחיד. איך נדע שלא נישאר בלי כלום? כאן בא מקום האמונה… ה' הוא רשת הביטחון שלנו "כי אתה ה' מחסי"- אתה המחסה שלי, בך אני בוטחת, "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירע רע". עם הרבה תפילות, עם הרבה אמונה בלב, נוכל לסתת את הצורה שנרצה.

מסופר על אב אחד שהיו לו שני בנים. מדי יום ביומו לקח כל בן את הכד שלו, והלך למלא מים מן המעיין. הבן הבכור והחזק מילא את הכד בזריזות, החזיק אותו יציב וחזר בשביל לביתו. הבן הצעיר והחלש מילא את הכד ככל שיכל לסחוב. בדרך לביתו, המשקל של הכד המלא הכביד עליו ונשפכו ממנו מים. כאשר הגיע לביתו היה רק חצי הכד מלא.

יום אחד חזר האב מוקדם לביתו מן השדה וראה את בנו הצעיר יושב על מיטתו ובוכה. "מה קרה לך?!" נזעק האב. הבן ניגב את דמעותיו וענה בקול נרעד "אני לא יוצלח. אני לא רוצה יותר לקחת את הכד, לשווא אני עובד, עדיף שאצא לעזור לך בשדה ובכסף שארוויח תשכור עובד חזק כמו אחי שיסחוב את הכד במקומי." האב חייך. "לא, בני, לא לשווא אתה עובד. האם התבוננת בצדי הדרך? ראית אילו פרחים יפים מעטרים את השביל המוביל לביתנו? בכל קיץ אנחנו קוטפים את הפרחים ומוכרים את הזרים בשוק. הפרחים האלה פורחים בגללך. כאשר ראיתי שאתה חוזר עם חצי הכד מלא מים, שתלתי את הזרעים לצד הדרך, וחיכיתי שיצמחו. רק בזכות העבודה הקשה שלך הפרחים האלו פורחים. הבן הקשיב להסבר של אביו בפה פעור, וכאשר סיים אביו לדבר, חייך גם הבן.

אין אדם שהוא לא יוצלח. ה' נתן לנו הרבה כלים להצליח, ונכון- יש לנו חסרונות. אבל התורה מלמדת אותנו שכל חיסרון אפשר להפוך ליתרון. לדוגמה, האחים של יוסף זרקו אותו לבור. הוא היה בתחתית, נמכר לעבד, נשלח לכלא. בכל נקודה בחיים שהיה בה ונתקל בקושי, הוא לא הרים ידיים בגלל החיסרון שלו. הוא השתמש בו. גם מתוך הכלא אמר לשר המשקים- אבל תזכור אותי. החיסרון שלו לכאורה היה שהוא חולם חלומות- כך הגיע לבור ומשם התגלגל למקום הכי טמא בעולם, וגם היתרון שלו היה שהוא חולם חלומות- כך ניצל מהכלא והגיע למלכות.

מסופר על איכר שהיה לו חמור אחד שחלה במחלה ונחלש. האיכר רצה להיפטר ממנו. מה עשה? חפר לו בור באדמה, ובעט בחמור אל תוך הבור. החמור התרומם על רגליו והבין שהולכים לקבור אותו חי. האיכר בינתיים הרים את האת, והחל לשפוך חזרה את ערימות החול אל תוך הבור. לאט לאט, ערימה אחר ערימה, החל לאטום את הבור. לפתע שמע נעירה. הרים האיכר את מבטו וחוורו פניו. החמור טיפס על ערימות החול והבוץ שנזרקו עליו וכמעט שעמד להשתחרר החוצה…

אני מאחלת לנו שנדע להשתמש בחסרונות שלנו כדי להשתחרר מהבורות שנפלנו אליהם… כל אחת יודעת מה החסרונות שלה, ולו רק נעשה עם עצמנו חשבון נפש מדי פעם, נתקן את דרכנו ונפעל בחכמה, נגיע למלכות.

אב ובנו הלכו יחד לקרקס. הילד היה מרותק להופעה- ללוליינים ולהולכי הקביים, ללהטוטי האש, לליצנים, אך יותר מכל היה מהופנט מהופעתו של הפיל. הפיל פסע בעקבות מנהל הקרקס, עמד על רגליו האחוריות, צייר ציור בעזרת החדק, הריע בקול כאשר פקדו עליו ועשה עוד אי אלו להטוטים מרשימים. לאחר שסיים את חלקו במופע, קשר אותו מנהל הקרקס ליתד קטנה בכניסה לאוהל האמנים. הילד השתומם. בסיום המופע שאל אותו אביו "נו, בן, נהנית?", "כן," ענה הילד, "אבל אני לא מבין דבר אחד. איך פיל כזה גדול קשור ליתד קטנה כל כך? למה הוא לא בורח? לו רק היה מנסה, היתד היתה נתלשת בשניות מהקרקע ונגררת אחריו והוא היה חופשי…" האבא ליטף את ראש בנו ואמר, "שאלה חכמה, בן. בוא נשאל את מנהל הקרקס." השניים חיכו שהקהל יתפזר וניגשו למנהל הקרקס. המנהל חייך כששמע את השאלה הנבונה, וענה כך: "הפיל הזה הגיע אליי מספר ימים לאחר שנולד. הוא היה פילון חלש וקטן. קשרנו אותו ליתד, והיא זו שהחזיקה אותו במקומו. כאשר ניסה לברוח, נענש בחומרה- נמנע ממנו מאכל שאהב, או שהגבלנו את שעות המשחק שלו בחצר. בכל פעם שניסה לברוח ומתח את החבל שקשר אותו ליתד, היתד מנעה ממנו לברוח, והוא נענש על ניסיון הבריחה. עם הזמן הפילון הקטן גדל והתחזק, אבל כבר פחד לברוח. הוא היה בטוח שהיתד תמנע ממנו, ושייענש על ניסיון הבריחה. לכן הפסיק לנסות".

גם אנחנו, כשאנחנו מתבגרות, אנחנו מפסיקות לנסות כי בעברנו היתה איזו יתד שהחזיקה אותנו, איזה קול קטן שלחש לנו באוזן שלא נצליח, ובאמת לא הצלחנו, ולמדנו להאמין לו. אמנם אנחנו גדלנו, התנאים השתנו, יכול להיות שנצליח, אבל כבר יש שגרה וכבר התרגלנו, וזה לא באמת כזה נורא, נכון? כאן הייאוש תופס אותנו. תופס חזק. התייאשנו שאי פעם נצליח, ולכן הפסקנו לנסות.

היאוש הוא אחת הדרכים של היצר הרע. יצר הרע שלנו יש לו חלק גדול בבניית העולם- במדרש בראשית רבה נכתב על הפסוק "וירא ה' את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד"-

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר:
הנה טוב מאד, זה יצר טוב.
והנה טוב מאד, זה יצר רע.

וכי יצר הרע טוב מאד אתמהא?!
אלא שאלולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן.
וכן שלמה אומר: (קהלת ד): כי היא קנאת איש מרעהו:

בזכות יצר הרע, בזכות הקנאה, התאווה, ועוד דברים שמוציאים את האדם מן העולם- בזכותם יש עולם. אז כיצד נדע מתי יצר הרע שלנו הוא טוב וחשוב ומתי הוא מסוכן לנו ולאחרים? מתי הוא יצר של בניה ומתי של הרס? התורה מלמדת אותנו. בספר תומר דבורה נכתב: "אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת לצד הגבורות המתוקות כגון להלבישה, לתקן לה בית…" ככה בונים עולם. כשזו אשתו, לא אחרת. כשזו אחרת העולם נהרס. גם הייאוש מוביל להרס ולא לבניה. כשאנחנו מרימות ידיים מלנסות להיות טובות יותר- זו דרכו של היצר. בפרט כשמדובר על חיזוק באמונה- ניסינו בעבר ללכת עם כיסוי ראש וזה היה ניסיון קשה, אז ויתרנו. ניסינו להפריד במטבח בבית בין בשר וחלב. ניסינו ללבוש בגדים יותר צנועים.. אבל מה זה משנה, גם ככה ה' אוהב אותי, נכון? אז נכון, ה' אוהב אותך בכל מצב, אבל שתדעי שהויתור הזה, זו דרכו של היצר להחזיק אותך קרובה אליו. אל תפסיקי לנסות.

את הסיפור הבא סיפרה מתנדבת מהמרכז הרפואי באוניברסיטת סטנפורד. לבית החולים הגיעה ילדה בת 8 בשם ליזה שמצבה הרפואי היה קשה מאוד, והיה צריך לבצע בה פרוצדורה של החלפת דם עם אדם שחלה באותה המחלה והחלים ממנה. האדם שנמצא הכי מתאים לפרוצדורה הזו היה אחיה הקטן, בן ה5. הרופאים פנו אל האח הקטן ושאלו אותו אם הוא מסכים לתת את הדם שלו לאחותו כדי להציל את חייה. האח חשב על השאלה בכובד ראש, ולאחר היסוס קל ענה "כן, אני מסכים". לאחר שהרופאים ביצעו את הפרוצדורה בהצלחה והילדה החלה להתאושש, האח, ששכב במיטה הסמוכה לזו של אחותו, קרא לאחד הרופאים בשקט. הוא שאל אותו- "אני כל כך שמח לראות שאחותי החלימה. האם אני אמות מיד?" הרופא התרגש מעצם השאלה כשהבין שהילד היה מוכן להקריב את חייו עבור אחותו. הוא קרא להוריו של הילד, יחדיו הסבירו לו שהדם בגוף מתחדש והוא יתאושש ויחזור לעצמו… אבל הסיפור נשאר חקוק בליבם של כל מי שהיו עדים לו.

הילד היה מוכן לתרום דם להצלת חיי אחותו, תוך ידיעה שהוא מקריב את חייו. ילדים הם כאלה, יש בהם תמימות ופשטות. הם מוטרדים מדברים שאנחנו בכלל לא מסוגלים להעלות על דעתנו. בני בן ה-3 שאל השבוע "אמא, אם את תהיי מורה, אז מי תהיה אמא שלי?". מבחינתו מורה או גננת, אין לה עולם אחר מלבד העובדה שהיא מורה או גננת. היקום שלה מסתיים ברגע שהיא יוצאת מהגן, היא שם בשבילו. תראו כמה אמון הם נותנים במבוגרים שמקיפים אותם. מתי אנחנו מאבדים את התמימות הזאת? מתי אנחנו נהיים ממהרים כל כך, אדישים כל כך? מתי דברים מתחילים לחלוף על פנינו ואנחנו מפסיקות להקדיש להם תשומת לב?

תמים תהיה עם ה' אלוקיך. מה הכוונה במילה תמים? שלם, כמובן. שלם זה גם הטוב וגם הרע, המכלול. כשאנחנו קטנים הרע הזה בולט- ילד יכול לפגוע במישהו אחר בלי להניד עפעף, למשל לקחת לו את הדלי בארגז החול ולהשאיר אותו בוכה, או להגיד לו שהוא מריח רע. כשאנחנו גדלים אנחנו לומדים לבקש, למתן את התגובות, וגם להסתיר ולשקר. לפעמים זה לטובה, לפעמים זה מוגזם. למשל כשמישהו עושה לנו או לאחרים הרגשה רעה, ואז נעדיף שלא להגיד לו כדי לא לפגוע בקשר איתו, אבל מאחורי הגב- "ראיתי אתמול את X, לא תאמינו איך הוא דיבר לאשתו. לא מבינה איך היא סובלת את היחס הזה". אנחנו בני האדם, יש לנו נטיה לכסות את הרע במילים יפות, גדלנו ולמדנו להתקשט. אולי לא תראו אותנו מכוסים בנזלת, עם לכלוכים בעיניים ושרוולים מרופטים, אבל כן תראו אותנו מציירים מציאות שונה כדי לצאת יפים יותר. לכן אנחנו לא רואים הכל, והם כן. לכן הם מאמינים באנשים, ואנחנו כבר.. לא כל כך. הם חיים את המציאות כמות שהיא, ואנחנו חיים מציאות שהיינו רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו חיים.

עם ה' לא צריך לצייר מציאות שונה, ה' רואה אותנו כמו שאנחנו. עם הלכלוכים בעיניים והנזלת והכל. עם הטוב והרע. אנחנו לא צריכים לעשות הצגה. רק לסמוך עליו כמו ילדים שבטוחים שהמבוגר שעכשיו איתם, הוא כאן בשבילם, ושאפשר להגיד לו הכל בלי לחשוב פעמיים ובלי לפחד לפגוע ובלי להסתיר. אני מאחלת לנו שנגדל להיות קצת ילדים.

לשלמה המלך היתה בת אחת ושמה טפת, היא היתה נערה יפה, חכמה וטובת לב. אביה היה גאה בה, אך גם מעט מודאג. הנערה הגיעה לפרקה, מי בכל הממלכה יהיה ראוי לשאת את בתו? שלמה מיהר לשלוח שליחים שיקראו לכהן הגדול. "אנא," ביקש, "בדוק לי באורים ותומים מי יהיה בר המזל שישא את בתי לאשה". הכהן הגדול התבונן באבנים הקדושות המאירות וענה – "רואה אני שמי שישא את בתך לאשה, יהיה נער עני ופשוט." שלמה נחרד. האמנם? טפת היפה והחכמה תתחתן עם פשוט עם? לשמע הדברים, גמלה בליבו החלטה שיש לעשות כל דבר אפשרי כדי למנוע את הנישואין הללו.

באי נידח, אי שם בקצה העולם, הוקם מגדל גבוה וראשו בשמים, ובמגדל לא היו מדרגות, וגם לא מעלית, שיובילו אל החדר שבראשו. המגדל הוקף חומות ושומרים, ובתוך המגדל היה חדר אחד, ובו מיטה אחת, שולחן וכסא. שלמה קרא לטפת ואמר לה "בתי היקרה, ארזי מזוודה שתספיק לך לימים רבים ולכי עם עבדיי. תפליגו באוניה ללב הים, ושם יעלו אותך באמצעות סולמות למגדל." טפת הטובה עשתה כדברי אביה. שלמה קרא לנשר גדול ופקד עליו לקחת ממטבח הארמון בכל יום אוכל ולשאת אותו לחדר שבראש המגדל.

הימים חלפו. בוקר אחד התעוררה טפת, התמתחה, יצאה למרפסת, והנה נער שוכב שם. טפת העירה את הנער בפליאה, ושאלה אותו, "מי אתה? איך הגעת לכאן?" הנער סיפר לה ששמו ראובן. הוא בנו של איש עני מהעיר עכו, ועל מנת לכלכל אותו ואת אביו, יצא לשדה לשוטט ולחפש פרנסה. כל היום הסתובב ללא אוכל ומשקה, ולעת ערב נפל עליו פחד, וזימן לו ה' נבלה של שור. נכנס ראובן לתוך הנבלה כדי להתחמם, ונרדם. מתוך שנתו הבחין שנשר גדול עט על הנבלה, עף איתה למרפסת המגדל הגבוה ושם אכל את ארוחתו. ראובן התגלגל מתוך הנבלה, וכך מצאה אותו טפת. הנער ראובן היה בחור נאה ונבון, שלא שיחק לו המזל. טפת הוציאה ספר תורה קטן מחדרה והחלה ללמד אותו, וראתה שהוא חכם. שאלותיו היו נבונות, הוא זכר היטב כל מה שלמד, וכל החלו טפת וראובן ללמוד יחד את התורה. ביום מן הימים, הציע ראובן לטפת להינשא לו, הוא כתב את הכתובה בדמו. לשניים נולד בן.

בינתיים, שלמה בארמון המלך התגעגע לבתו. יום אחד קרא לנשר שכלכל אותה ושאל, "מה שלום בתי? כיצד היא מסתדרת במגדל?" הנשר השיב- שלום לבתך, שלום לבעלה ושלום לבנה התינוק". המלך לא האמין למשמע אוזניו. "בעלה? בנה? לא ייתכן." הוא פקד על עבדיו לסדר לו ספינה, והפליג אל האי. שם עלה עם סולם לראש המגדל, ופגש בבתו ובחתנה. הוא בחן את הבחור, ונוכח לדעת שהוא חכם גדול, נבון וטוב לב. "כיצד הגעת לכאן?" שאל אותו. ראובן סיפר לו כיצד נרדם בנבלת שור וה' זימן נשר גדול שישא אותו לראש המגדל. שלמה המלך הוכה תדהמה. בהתרגשות רבה ציווה לערוך סעודת הודיה בארמון, "עתה נוכחתי פעם נוספת כי אין אדם יכול להימלט מגזרת הקב"ה", הרהר בליבו.

מה היה הסיכוי של טפת? בחורה יפה, חכמה ונבונה, תקועה בראש מגדל גבוה? כיצד לא השתגעה שם, בכלוב הזהב שלה? כיצד לא צרחה על אביה וברחה מהארמון כשאמר לה שהיא הולכת להפליג באוניה לקצה העולם ולהישאר נעולה בחדר לבד, מוקפת חומות ושומרים? אבל היא לא השתגעה ולא ברחה, היא קיבלה את גזרת הגורל בנחת. באהבה. תוך ידיעה שה' יגלגל את הכל לטובה עבורה. כשה' גוזר עבורנו משהו, אנחנו צריכות להאמין שזה לטובה. יש לנו דרך לשנות גזרת גורל, אבל האם זה באמת נחוץ?

איש עשיר אחד הגיע לבצע עסקה במגדל יוקרה. העסקה בוצעה בהצלחה, והאיש שבע רצון יצא מחדר המנכ"ל, אוחז במזוודה מלאה בדולרים. הוא פנה בחיוך זחוח אל המזכירה ושאל "היכן אפשר לעשן כאן?". המזכירה הצביעה על גרם המדרגות וחזרה לעסוק בענייניה… האיש יצא לכיוון גרם המדרגות, והמשיך בעקבות השילוט אל גג הבניין. הוא עלה לגג, פתח את הדלת ויצא החוצה. לאחר שסיים לעשן, פנה לחזור לתוך הבניין, ואז גילה שדלת הגג נטרקה אחריו. כעת היא נעולה ואינו מצליח לפתוח אותה. אוקיי, הוא חשב. לא סוף העולם. אתקשר לידידי המנכ"ל ואומר לו שעליתי לעשן והדלת נטרקה אחריי. הוא חיפש את הטלפון הנייד שלו, וכאשר מצא אותו נחרד לגלות שאין לו קליטה, וגם הסוללה עומדת להיגמר. מה עושים? אגלי זיעה טפטפו ממצחו. חנוט בחליפת יוקרה, אוחז במזוודה מלאה בכסף, אבל חסר אונים. מה עושים? הזמן עובר, בטנו מתחילה לקרקר. אף אחד לא עולה לפה לעשן? תהה לעצמו. הגג סביבו היה שומם. הוא התיישב על גל אבנים, כנראה שארית של חומרי בניין שמישהו הניח שם, הניח את המזוודה לידו והתאמץ לחשוב איך אפשר להיחלץ ממצב הביש שנקלע אליו. לפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא קרב לקצה הבניין והתבונן למטה. ממרומי הקומה ה-30 אין סיכוי שמישהו יראה אותו, אבל תחתיו היה רחוב הומה אדם. הוא הוציא חבילת שטרות מהמזוודה וזרק אותה למטה. החבילה פגעה ברכב, הרכב נעצר. איש יצא ממנו, הרים את החבילה והמשיך לנסוע. מיודענו העשיר הרים חבילה נוספת וזרק גם אותה. זוג שהלך ברחוב שמח מאוד למצוא את הכסף והמשיך ללכת. "זה לא מספיק…" מלמל העשיר לעצמו, ובהחלטה של רגע הפך את כל המזוודה, השטרות התפזרו באוויר ונפלו לרחוב, אנשים נעצרו ואספו את הכסף, מרגישים בוודאי שזה יום המזל שלהם. "מה קורה? למה אף אחד לא מסתכל למעלה?!" חשב העשיר ביאוש… ומתוך יאושו בעט בגל האבנים. מספר אבנים גדולות התגלגלו למטה, נפלו לכיוון האנשים שנעצרו לאסוף את הכסף ופגעו ברכביהם. הו, עכשיו האנשים הסתכלו למעלה. הם כעסו והחלו לצעוק, הגיעו ניידות משטרה, וסוף כל סוף האיש העשיר חולץ- היישר למעצר בתחנת המשטרה.

שמתן לב מתי האנשים התבוננו למעלה? רק כשזרקו עליהם אבנים. לפני כן, כאשר האיש שפך עליהם את כל כספו, אף אחד לא התבונן למעלה. הם אספו את שטרות הכסף ומיהרו לברוח משם. כאשר נפלו עליהם האבנים, רק אז הם נעצרו, התבוננו למעלה והגיבו לסיטואציה. ככה גם אנחנו. ה' זורק עלינו את כל השפע שיש לו בבית גנזו- בריאות, קורת גג, פרנסה, זוגיות, ילדים, ואנחנו לא מודות לו. לא מספיק. אבל אם נקבל מכה מאבן קטנה אחת… פתאום אחד הילדים עושה צרות במסגרת החינוכית, או שיש בדיקה רפואית שמדאיגה אותנו, רק אז נרים את הראש ונגיד "ה', תודה על כל הטוב, אבל רק רציתי לבקש, אם אפשר…".

יש נשים שכל כך קשה להן להיכנס להריון, ולך יש ילדים. יש כאלו שכל כך קשה להן להתחתן, ואת זכית בבן זוג. יש כאלו לא עלינו עם נכות פיזית או נפשית, ואילו את ברוך ה', בריאה. יש כאלו שישנים על ספסל ברחוב, ולך יש בית. וזה ממשיך והולך, רשימה שלמה שגם אותה אפשר לפרוט לפרטים- למשל, לא רק שיש לך בית, הוא גם שלך בטאבו, ולא רק שהוא שלך, גם יש לו מרפסת ומעלית, ולא רק שיש בו מרפסת ומעלית, גם אין בו בעיות נזילה, ולא רק שאין בו בעיות נזילה, הוא נמצא במיקום מעולה וכו', הדברים שיש להודות עליהם לא נגמרים. אני מאחלת לנו שנזכה להודות על הטוב, ולא להתלונן על הרע. שלא יקרה חלילה מצב שה' יצטרך "לזרוק עלינו אבנים", כדי שנסתכל למעלה ונעריך את כל הטוב שזכינו לו.

יש משפט של הרב קוק שהוא פשוט ומקסים, ותמיד כשאני קוראת אותו אני מתמלאת באוויר זך וצלול שמנקה ממני את כל השפלות שדבקה בי, בין אם זה עצב או כעס, או כל מידה רעה אחרת, ואפשר לנשום. "כל מה שהאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עימו". המשפט המקסים הזה תולה בעצם את העולם כולו בנו. אנחנו, כל אחת בפני עצמה וכולנו יחד, אחראיות על העולם כולו. כיצד זה ייתכן?

בסרט שנושא את השם "תעביר את זה הלאה" מסופר על ילד שהתבקש על ידי המורה שלו לחשוב על רעיון שישנה את העולם. הילד חשב והגה רעיון נפלא, שכל אדם שנעשה עבורו מעשה טוב, יבחר 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב. כל אחד מאותם אנשים יבחר גם הוא 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב, וכך הדבר יתגלגל עד שתיווצר שרשרת של מעשים טובים. הילד עצמו נפל בסוף הסרט קורבן למעשה אלימות סתמי, אבל המעשים והטוב שחולל המשיכו להתגלגל בעולם.

מה נשאיר אחרינו? עבור מה אנחנו עובדות כל כך קשה? אנחנו כאן הרי כדי להתגדל- כדי לצמוח ולעשות טוב לעולם, כדי לתקן את עצמנו, להוסיף אור ולקרב את העולם כולו עוד צעד אחד אל הגאולה. כל מה שאתגדל בפני עצמי, כל דבר טוב שאוסיף בעולם הזה לעצמי, אוסיף גם עבור העולם, שהרי אני חלק ממנו. ואם לעולם יהיה טוב, אז גם לי יהיה טוב, שהרי אני חלק ממנו. "מתגדל העולם כולו עימו". הבנתן? זה מעין גלגול אינסופי של אור שמאיר את העולם כולו, שרשרת בלתי נגמרת של טוב. אז למה שנבזבז את הזמן על עצב או על כעס, או על דאגות? חיוך אחד שלנו יכול להאיר את העולם ולשנות למישהו את היום! אמרו חז"ל "גדול המלבין שיניים לחברו, יותר ממשקהו חלב". כמה טוב אפשר לעשות למישהו בעזרת חיוך בלבד, או מילה טובה.

מסופר על אב שישב בבית הכנסת, ופתאום הגיע רבו וטפח לו על שכמו. "אשריך, איזה בן צדיק גידלת! מתמיד להגיע לכל שיעורי התורה בזמן, מלא חסד, עוזר לחבריו. באמת, יישר כח גדול." והלך. האב חזר לביתו מאושר, סיפר לאשתו איך החמיא להם הרב, החמיא גם לה שבזכותה הוא מוצא זמן ללמוד עם הילד, שטרחה והשקיעה כל כך בחינוך הילד. וכשהילד חזר הביתה לשני הוריו הזורחים מאושר- שמע תשבוחות ונדהם. אתן יודעות למה? כי הרב טעה. הוא התכוון לילד אחר, ובטעות החמיא לאבא הלא נכון. אבל הילד לא ידע שהרב טעה, הוא היה בטוח שסוף כל סוף מישהו רואה את כל מה שטוב בו, סוף כל סוף מישהו מעריך את המאמצים שלו. וביום למחרת, הוא הגיע לתלמוד התורה בזמן, ישב מרוכז במשך כל השיעור, הגיש לרבו כוס מים ועזר לחבריו לאסוף את הספרים. אני מאחלת לכל אחת מאיתנו שנזכה להאיר ולחולל שינוי בעולם.