מחבר: nataliey

יש משפט של הרב קוק שהוא פשוט ומקסים, ותמיד כשאני קוראת אותו אני מתמלאת באוויר זך וצלול שמנקה ממני את כל השפלות שדבקה בי, בין אם זה עצב או כעס, או כל מידה רעה אחרת, ואפשר לנשום. "כל מה שהאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עימו". המשפט המקסים הזה תולה בעצם את העולם כולו בנו. אנחנו, כל אחת בפני עצמה וכולנו יחד, אחראיות על העולם כולו. כיצד זה ייתכן?

בסרט שנושא את השם "תעביר את זה הלאה" מסופר על ילד שהתבקש על ידי המורה שלו לחשוב על רעיון שישנה את העולם. הילד חשב והגה רעיון נפלא, שכל אדם שנעשה עבורו מעשה טוב, יבחר 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב. כל אחד מאותם אנשים יבחר גם הוא 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב, וכך הדבר יתגלגל עד שתיווצר שרשרת של מעשים טובים. הילד עצמו נפל בסוף הסרט קורבן למעשה אלימות סתמי, אבל המעשים והטוב שחולל המשיכו להתגלגל בעולם.

מה נשאיר אחרינו? עבור מה אנחנו עובדות כל כך קשה? אנחנו כאן הרי כדי להתגדל- כדי לצמוח ולעשות טוב לעולם, כדי לתקן את עצמנו, להוסיף אור ולקרב את העולם כולו עוד צעד אחד אל הגאולה. כל מה שאתגדל בפני עצמי, כל דבר טוב שאוסיף בעולם הזה לעצמי, אוסיף גם עבור העולם, שהרי אני חלק ממנו. ואם לעולם יהיה טוב, אז גם לי יהיה טוב, שהרי אני חלק ממנו. "מתגדל העולם כולו עימו". הבנתן? זה מעין גלגול אינסופי של אור שמאיר את העולם כולו, שרשרת בלתי נגמרת של טוב. אז למה שנבזבז את הזמן על עצב או על כעס, או על דאגות? חיוך אחד שלנו יכול להאיר את העולם ולשנות למישהו את היום! אמרו חז"ל "גדול המלבין שיניים לחברו, יותר ממשקהו חלב". כמה טוב אפשר לעשות למישהו בעזרת חיוך בלבד, או מילה טובה.

מסופר על אב שישב בבית הכנסת, ופתאום הגיע רבו וטפח לו על שכמו. "אשריך, איזה בן צדיק גידלת! מתמיד להגיע לכל שיעורי התורה בזמן, מלא חסד, עוזר לחבריו. באמת, יישר כח גדול." והלך. האב חזר לביתו מאושר, סיפר לאשתו איך החמיא להם הרב, החמיא גם לה שבזכותה הוא מוצא זמן ללמוד עם הילד, שטרחה והשקיעה כל כך בחינוך הילד. וכשהילד חזר הביתה לשני הוריו הזורחים מאושר- שמע תשבוחות ונדהם. אתן יודעות למה? כי הרב טעה. הוא התכוון לילד אחר, ובטעות החמיא לאבא הלא נכון. אבל הילד לא ידע שהרב טעה, הוא היה בטוח שסוף כל סוף מישהו רואה את כל מה שטוב בו, סוף כל סוף מישהו מעריך את המאמצים שלו. וביום למחרת, הוא הגיע לתלמוד התורה בזמן, ישב מרוכז במשך כל השיעור, הגיש לרבו כוס מים ועזר לחבריו לאסוף את הספרים. אני מאחלת לכל אחת מאיתנו שנזכה להאיר ולחולל שינוי בעולם.

מה היינו עושות בלי התורה שתכווין אותנו? כל החיים אנחנו מנסות וטועות, סוללות לעצמנו את דרכינו בקושי רב ומקוות שבדרך שסללנו יצעדו ילדינו, שהם לא יצטרכו לעבור את הקשיים והנסיונות שעברנו אנחנו. שהם יפסעו בדרך מוכנה מראש, קלה יותר. כיוון שאנחנו כבר היינו שם, כבר ניסינו וחווינו, אנחנו יודעות הכי טוב מה נכון עבורם.

אתמול הלכתי עם בני התינוק אל הדואר, לאסוף חבילה. הדואר נמצא במרחק הליכה קצר מביתי. הבעיה היתה שמזג האוויר מעט התנכל אלינו, השמיים היו מעוננים ואפורים ונראה היה שגשם עומד לרדת. מיהרתי לאסוף את החבילה שלי לפני שיסגרו את בית הדואר ולחזור הביתה, אבל אז החל לרדת גשם. זרזיף טיפות שהלך והתחזק. לרגע חלפה במוחי מחשבה לחזור לאחור (מרחק של כמה דקות הליכה) ולהמתין מתחת לגגון במרכז המסחרי, אבל אז נזכרתי שאם אצעד עוד 30 שניות בשביל ואפנה ימינה אגיע למתנס, שם אוכל לשבת בנחת עם בני התינוק ולהמתין שהגשם יפסק. ואכן, כך עשיתי. חסכתי לעצמי זמן, דרך, ועמידה בחוץ בקור עם עגלת התינוק. אבל הסיבה היחידה שידעתי את זה- היתה שעשיתי את הדרך הזו פעמים רבות בעבר. לו זו היתה הפעם הראשונה שאני צועדת בדרך מבית הדואר לביתי, הייתי חוזרת לאחור לגגון של המרכז המסחרי, ומחכה בחוץ בגשם ובקור, מבזבזת זמן ונרטבת.

אתן מבינות? אני ידעתי שיש מקום טוב יותר בקרבת מקום, כי אני מכירה את הדרך. הרבה יותר קל כשאנחנו יודעות מה מצפה לנו בהמשך הדרך, היכן המקומות הבטוחים והיכן המקומות שיש להתרחק מהם כמו מאש. אבל המציאות היא כזו שאנחנו לא באמת יודעות. לו היינו יודעות למשל שאם ניקח פניה מסוימת נחסוך פקק תנועה של שעתיים, ברור שהיינו לוקחות אותה! אבל במציאות, אנחנו לא רואות ממעוף ציפור את כל מפת הכבישים, לכן נפספס את הפניה ונמתין שעתיים בפקק. לא נצטער על כך, כי לא ידענו שישנה דרך אחרת. לו היינו יודעות שיש דרך אחרת, תארו לכן כמה היינו מתאכזבות. תארו לכן שהיה מעין מגדלור שיכווין אותנו ויצעק לנו הוראות כמו "גברת! אם תלכי בדרך הזאת, תבזבזי שנתיים מהחיים שלך!" או "סליחה, הכביש הזה הולך ומתפתל, אבל בסוף מגיעים לראש צוק שהדרך היחידה לרדת ממנו היא בצניחה חופשית". אז הקשבנה בנות, יש כזה מגדלור. זו התורה הקדושה שלנו, מגדל-אור עצום שהעניק לנו בורא עולם. אנחנו כמו ילדים, מתעקשים לסלול את דרכינו לבד, אבל יש מי שמכווין ומאיר לנו את הדרך, ואם רק נדע לפתוח את הלב ואת האוזניים, אם רק נפסע בדרך שריבונו של עולם סלל לנו, נחסוך כל כך הרבה שברונות לב וזמן. אם רק נלך בדרכה של תורה.

כולנו מנסות לנווט את הספינה שלנו בין אינספור מטלות במהלך היום, בין ניהול בית- כביסות, בישולים, נקיונות, לעבודה, לילדים ולכל מה שכרוך בהם. מהרגע שהם מתעוררים בבוקר ועד שהם הולכים לישון בערב אנחנו סביבם, כולל הסעה למסגרות, טיפול בצרכים הבסיסיים שלהם, עזרה בשיעורי בית, חוגים וחברים ומדי פעם, תוך כדי שטיפת כלים או תליית כביסה, גם ניהול שיחה איתם בחצי אוזן. אנחנו רוצות לדחוס עוד לשגרה הבלתי אפשרית הזאת- אם אפשר גם להתנדב או לעזור לחברה, להתפלל לפחות תפילה אחת ביום, ללכת מדי פעם לשיעור תורה או לחוג שיעשה לנו טוב לגוף ולנפש, וגם להקדיש זמן לזוגיות שלנו בכלל ולבן הזוג בפרט. אבל אלו מותרות, מה עם לישון? לאכול? איך אפשר לדחוס כל כך הרבה דברים ביממה אחת?

מסופר על פרופסור אחד, מרצה באוניברסיטה שהגיע ללמד את הסטודנטים על חשיבות ניהול זמן נכון. הוא הניח על השולחן אקווריום ענק, שקוף וריק, וחיכה עד שהאולם יתמלא בסטודנטים. ברגע שהתמלא האולם, נעץ בהם מבט נוקב ושאל בקולו הרועם: "מי כאן חושב שהוא מנהל את זמנו בצורה מוצלחת?" הורמו מספר ידיים לאוויר. הפרופסור הוציא מתחת לשולחנו שק עם אבנים עגולות וגדולות, ושפך את תכולתו לאקווריום. הוא פנה אל אחד הסטודנטים שהצביעו ושאל- "האם יש לי מקום להכניס אבנים נוספות?" הסטודנט הגיב שלא, האקווריום כבר מלא עד אפס מקום. המרצה הוציא שק קטן יותר ובו אבני חצץ ושפך את תכולתו אל האקווריום. אבני החצץ התגלגלו בין האבנים הגדולות ומילאו את הרווחים. הסטודנטים צחקו. "ועכשיו-" הרעים בקולו הפרופסור, "האם יש לי מקום נוסף באקווריום?", הסטודנט שענה בתחילה התבונן באקווריום המלא על גדותיו וענה- "עכשיו, אני בטוח שלא." הפרופסור הוציא שקיק קטן מתיקו ושפך את תכולתו אל האקווריום- השקיק היה מלא בחול. הסטודנטים התבוננו זה בזה בחיוך, ואותו סטודנט שענה הגיב במבוכה עוד לפני שנשאל- "זהו! עכשיו בוודאות האקווריום מלא! אתה לא יכול להכניס עוד גרגיר!", ואז לראשונה חייך המרצה, לקח את בקבוק המים שהונח על השולחן ושפך את תכולתו אל האקווריום.

מבינות? תמיד יש מקום לעוד. אנחנו רואות את זה כשמגיע תינוק חדש למשפחה, ואנחנו תוהות, כיצד נצליח להתנהל עם שניים, הרי אחד היה לנו כל כך קשה, או – כיצד נסתדר עכשיו עם שלושה?! השניים שהיו לנו עד עכשיו "גמרו" אותנו. התשובה היא שזה אפשרי, אנחנו רק צריכות למצוא את הדרך, ללמוד איך להתנהל, והכי חשוב- לפנות לנו מההתחלה מקום לדברים שאנחנו לא רוצות לוותר עליהם- גם שינה נאותה, שיעור תורה או חוג פילאטיס. ה' נתן בנו הרבה כוחות, ובעזרת תכנון, חשיבה מראש והרבה אמונה שזה אפשרי- זה אפשרי.