מחבר: הרב גבריאל אלישע

המילים הפותחות את הסליחות בנוסח עדות המזרח, לקוחות מדברי המלחים אל יונה: "בן אדם מה לך נרדם קום קרא אל אלוהיך". ויש לשאול: מדוע דווקא בחרו מסדרי נוסח הסליחות לפתוח במילים אלו? – לפני שנשיב לשאלה זו נקדים הקדמה קצרה:

בתורה אנו מוצאים שלשה אנשים שחטאו חטא נורא ובכל זאת רבש"ע פונה אליהם באהבה:

• אדם הראשון: שואל אותו הקב"ה: "איכה" – כדי להיכנס עמו בדברים, כדי לגרום לו לומר "חטאתי" (רש"י) ובמקום זאת האדם בוחר להאשים: "האישה אשר נתת עמדי…".
• חווה: גם כאן האישה מטילה את האחריות על הנחש – "השיאני ואוכל" ומפחדת מעצם המחשבה לעמוד מול רבש"ע ולומר "חטאתי".
• קין: לאחר שרצח את הבל אחיו שואלו הקב"ה: "אי הבל אחיך", כדי להיכנס עמו בדברים (רש"י), אך גם כאן קין חוזר על טעות קודמיו ואומר: "השומר אחי אנכי", במקום לומר "חטאתי".

חז"ל אומרים שאם אדר הראשון היה מודה על חטאו, לא היה מגורש מגן עדן כלל. ובאמת יש לשאול, מדוע שלשת הללו בורחים מה' במקום לעמוד ולומר "חטאתי"?

התשובה היא: החטא גורם לאדם מבוכה ולכן הוא מתבייש לעמוד מול ה' ולומר לו בפשטות: "חטאתי, אנא סלח לי"! האדם מסרב לגלות את חולשותיו ובורח מאחריות על מעשיו.

עתה נשיב לשאלה בה פתחנו: מה בעצם עושה יונה? – הוא בורח מהקב"ה ואינו מנסה להבין את רצון ה'. במקום לעמוד מול ה' הוא יורד לירכתי הספינה ומנסה לאבד עצמו לדעת (מדרש). וזוהי הפניה של המשורר אלינו – "בן אדם מה לך נרדם" – אל תיתן לחטאים לגרום חיץ בינך לרבש"ע, תן לחטאיך דווקא ליצור קרבה מחודשת לבורא עולם – "קום קרא אל אלוהיך", "עמוד כגבר והתגבר להתוודות על חטאים".

יום ר"ה, היום בו אדם הראשון נידון על חטאו ויצא בדימוס (מסכת ר"ה, דף י), הוא יום שדורש מאתנו לתקן את החטא הקדמון ולומר מילה אחת פשוטה לקב"ה: "סליחה".

ומדוע כל כך חשוב לומר לקב"ה חטאתי? – מסביר הרב קוק זצ"ל, שעצם העמידה מול ה' והרצון לתקן את אשר פגמנו היא בעצמה כבר צעד ענק לעבר התשובה השלמה ולכן התשובה היא הקלה שבקלות, כיוון שבתיקון הרצון כבר טמונה התשובה בעצמה – "כי ימינך פשוטה לקבל שבים".

 

פעם התבקשה מורה לראות בעין טובה את תלמידיה ולכתוב זאת על דף. אז היא כתבה: יוסי – אומר שלום בכל יום בבוקר. דני – מתנהג יפה בשיעור וכו'.

האם זו באמת עין טובה? – בודאי שלא! זה בסה"כ שיקוף המציאות.

לדוג': אם אדם יאמר על עצמו: אני הולך, יש לי ידיים ואני רואה וכו' – האם זו עין טובה? – לא! זה בסה"כ שיקוף המציאות.

הרבה אנשים נוטים להתבלבל ומציגים מציאויות כעין טובה.

א"כ מהי עין טובה?

בספר שופטים (פרק יז – יח) מסופר על יונתן בן גרשום בן מנשה, שלפי המסורת הוא היה נכדו של משה רבנו (מנשה = משה).

כששאלו את יונתן כיצד הוא הגיע להיות עובד עבודה זרה והרי הוא נכדו של משה?

ענה להם יונתן: "כך מקובלני מבית אבי אבא – לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות", כלומר, בגלל שאין לי כסף השכרתי את עצמי להיות כהן עובד בבית עבודה זרה כדי שלא אצטרך לקבץ נדבות מאנשים.

והנה בדברי הימים מובא ששר האוצר של דוד היה: "שבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות".

המדרש (שיר השירים רבה) אוצר שזה ששבואל הוא יונתן ונקרא שבואל כיוון ששב בתשובה. אך כיצד חזר בתשובה? עונה המדרש:

"כיוון שראה דוד שהממון חביב על יונתן עמד מינה אותו שר אוצר בממלכתו. שבואל – א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו".

אף אחד לא שאל את יונתן למה הוא עובד ע"ז. כולם התלוננו עליו וביזו אותו. עד שהגיע דוד שהבין מה שורש הקלקול – חביבות הממון, אך הוא לא ראה את זה כדבר רע. לכן הוא הצליח להטות את שורש חביבות הממון לדבר טוב ולמנות את יונתן שר אוצר בממלכתו.

.

 

 

 

"אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות ס"ד.).

הרב קוק בספרו עולת ראיה שואל:

כיצד ניתן להרבות שלום בעולם, כשתלמידי חכמים חולקים באופן תמידי אחד על השני?

מסביר הרב זצ"ל, שריבוי השלום מושג דווקא על ידי מגוון דעות שלכולן מטרה משותפת – אך רק כשהמחלוקת היא לשם שמים.

עלינו תמיד לזכור שכמו שהבניין נבנה מחלקים שונים ומשיטות שונות, כל עוד זה לשם שמים – אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אך כשאין לאדם גורם מאחד, וכל אדם בוחר לו אידיאולוגיה שנראית לו כאמת היחידה, הדבר יוצר את מצב של קטטות ומריבות. ולכן "אל תקרי בניך אלא בוניך" – ריבוי המחלוקות בין תלמידי החכמים דומה לבניין – כל אחד בפני עצמו, עם דעתו השונה יוצר אחדות נפלאה עם שאר הדעות שכנגדו.

זו הסיבה שאמרו חז"ל, בשונה מהחוק המקובל בעולם, שאם כל אנשי הסנהדרין חייבו את הנאשם במיתה – אזי האדם פטור ממיתה (מסכת סנהדרין דף יז, עמוד א), כי אם ישנה אחידות כל כך ברורה בין הדיינים סימן שהאמת לא התבררה דיה.

עכשיו נבין גם מה היתה טענתו של קורח: "כי כל העדה כולם קדושים" – קורח טען, שהשלום והאחדות יבואו מתוך שוויון בין כולם, ולא מתוך הכרת השונות שבכל דבר אך הוא טעה כיוון שרק השוֹנוּת, העובדה שמה שיש בזה אין בזה – היא המאפשרת לאחד בין האנשים על ידי שכל אחד משלים את זולתו.

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות מהתורה אלא רק על אכילת לחם לשובע כלשון הכתוב: "ואכלת ושבעת וברכת", אך על כל שאר המאכלים כגון: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש, פחותה חובת ההודאה שהיא מדרבנן 'בלבד'. ויש להתבונן מדוע התורה ציוותה אותנו לברך ולהודות רק על הלחם?

אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). האדם אט אט, חושב שהלחם שהוא אוכל מובטח לו, ומקבל את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!

התורה מספרת לנו ששבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב אבינו היו בטובה מעין העולם הבא, עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו). השבטים הקדושים היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט, א). כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרק רצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

והנה לפתע כשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח,טו) . ותרגומו: "שזן אותי מיום היוולדי עד היום הזה".

כותב ה״כלי יקר״: ״מעודי״ בגימטרייה מאה ושלושים, כמספר שנות חייו עד ירידתו למצרים, ״הזה״ בגימטרייה שבע עשרה, כמספר השנים שחי במצרים  והתפרנס מיד יוסף.

יעקב ידע שלמעשה ה' הוא המפרנסו, ואין יוסף אלא שליחו – רק ה' הוא ה"משביע לכל חי רצון".

 

מהם סוגי המלחמות בדורנו וההתמודדות עמן?

במזמור בתהילים קל"ה מזכיר דוד המלך את חסדיו של הקב"ה וביניהם את שלשת המלחמות הקשות שעברו על דור המדבר: "לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן".

הרב קוק, בספרו "עולת ראיה" שואל: מדוע דוד המלך בוחר לפרט דווקא את המלכים הללו והרי היו עוד הרבה מלכים שעם ישראל התמודד עמם?

משיב הרב קוק שהגויים נוקטים בשלשה סוגי מלחמה, שאיתם אנו צריכים להתמודד לכל אורך ההיסטוריה ולהשתמש כנגדם בשלשה סוגי גבורה:

• סיחון – יש אויב שיודע שאיננו מסוגל להתמודד אתנו ברמה הפיזית ולכן הוא מנסה לטלטל ולזעזע אותנו באופן פראי ואכזרי. זהו אויב שיודע שאינו יכול להכניע אותך פיזית ולכן הוא ינסה להכניע אותך נפשית – לחטוף חיילים, לבצע פיגועים וכו'. ולכן סיחון נקרא בשם זה, ששמו הוא רמז לחייה מדברית שאין לה גבולות וכללים. ככל שאתה יותר מטיל פחד ואימה על הסובבים אתה גדול יותר.

כדי להתמודד עם לוחמה כזאת צריך לפתח חוסן מנטאלי.

• עוג – יש אויב המאיים עלינו מהצד הגופני. יש לו צבא מקצועי, כמו עוג הידוע כגיבור גדול.

וכמובן שכנגד לוחמה זו צריך להעמיד עמדות גופניות חזקות – יכולות צבאיות, פוליטיות וכלכליות.

• כל ממלכות כנען – יש אויב שנוקט במאבק קבוצתי וחרם עולמי נגד עמ"י.

כדי להתמודד עם לוחמה זו עלינו להתאחד בדעה אחת נגדם.

אם נפתח בקרבנו את החוסן המנטאלי, הגופני ונהיה כולנו לראש אחד נוכל לעמוד נגד אויבנו ולנצחם בעזרת ה' – "באויבנו נעשה חיל והוא יבוס צרינו וקמינו".

סוגי הברכות לבנות ולבנים

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ).

רבותינו פירשו שיש בפסוק זה הוראה לדורות שהברכה שהאב מברך את בניו תהיה: 'יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה'.

ויש לתמוה, הרי הבנות זוכות לברכה נפלאה – 'ישימך א-להים כשרה רבקה רחל ולאה', וכי לא היה ראוי יותר לברך אף את הבנים – 'ישימך א-להים כאברהם יצחק ויעקב'?

בחידושי הגרי"ז (רבי יצחק זאב הלוי בן ר' חיים סולוביצ'יק זצ"ל) מובא ביאור יפה על שאלתנו וזו תשובתו:

"הנה כל השבטים גדלו והתחנכו על ברכי יעקב אבינו בארץ כנען וזכו על ידי כך להיות שבטי יה, אך מנשה ואפרים לא זכו לכך, ולא עוד אלא שגדלו בארץ מצרים מקום הטומאה של עבודה זרה וגילוי עריות, ואף על פי כן זכו להגיע למדרגת השבטים, זהו הברכה שמברכים כל אדם מישראל שלא יהיה מושפע מסביבתו תהא אשר תהא כאפרים ומנשה בארץ מצרים".

וכן אמר הרב נריה זצ"ל על הפסוק – "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה", שבארץ ישראל, וסמוך ליעקב אבינו, די בחינוך שהוא בבחינת 'אש'. אולם במצרים, ובתוך החברה המצרית, היה צריך יוסף להגדיל את האש עד כדי 'להבה', בשביל שיזכה לגדל את אפרים ומנשה להיות ראויים להשתייך לבית ישראל.

כידוע, הבנים הגדלים יותר מחוץ לבית יכולים להיות מושפעים מאוד מהחברה הסובבת אותם לעומת דרכן של בנות ישראל הנתונות יותר בחיק משפחתם.

את בחורי ישראל נדאג לברך שלא יושפעו מהשפעות זרות כאפרים ומנשה ואת בנות ישראל נדאג לברך שידעו לכלכל את משפחתם בצורה המועילה ביותר כאמותינו ז"ל.

 

מדוע רבנים בישראל נקרא גם "תלמידי חכמים"?

לעומת הפילוסופים, שלשיטתם אדם שיש לו הרבה תלמידים הוא גדול, אצל היהדות אדם גדול הוא אדם שיש לו רב, כיוון שהתכונה העיקרית של אדם מישראל היא הענווה.

ישנן שתי ענוות פסולות:

1. לא להחשיב את עצמך ולזלזל בעצמך.
2. לחשוב ההפך ממה שאתה. לדוג': אדם חכם יחשוב שהוא טיפש.

אך רבותינו לימדונו שהענווה הראויה היא באחת משתי הדרכים הבאות:

• לדעת את חסרונותיך וכפי שאומרת המשנה: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אדם שלא יודע את חסרונותיו לעולם גם לא יוכל לתקן את דרכו בעולם.
• לדעת באמת את התכונות והחוזקות הטמונות בי (חכם, גיבור, עשיר) ובכל זאת לדעת שהכול מאת ה' ואני רק הצינור שדרכו בחר ה' להוביל תכונה זו בעולם. וכפי שאמר הר"ן שכל אדם מחויב לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אך לדעת "כי הוא הנותן לך כוח".

על פי זה נבין את מאמר חז"ל במשנה הראשונה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני".

1. מדוע נאמר שקיבל תורה מסיני ולא נאמר שקיבל תורה מאלוהים?
2. מדוע נאמר שמשה "קיבל" תורה ולא "לקח" תורה?

מלמדנו הרמב"ן באיגרתו שהתכונה העיקרית של אדם מישראל היא ענווה – משה קיבל תורה ממקום של סיני – מההר הנמוך ביותר המסמל את הענווה של משה רבנו, ורק עליו נאמר משה "קיבל" – קיבל דווקא ולא לקח, כי הלקיחה מורה על ההתנשאות והקבלה על הענווה.

בספרי האמונה של רבותינו מצאנו שתי שיטות אשר היו נר לרגלינו בהוכחת מציאות ה' בעולם:

• בעל "חובת הלבבות" – הסדר המופתי שבבריאה לא יכול היה להיווצר ללא כוח שסידר אותו. אפילו עמנואל קאנט, שהיה מטיל ספק בכל דבר, אמר שזו הראייה ההולמת ביותר את התבונה האנושית. בחוקי הטבע קיים כלל: סדר מחייב תבונה שייצור אותו. אם ניקח עט וננסה לזרוק אותו 10 פעמים באוויר – לעולם הוא לא ייפול באותו המקום בדיוק (חוק התרמודינאמיקה).
• ה"כוזרי" ו"ספר העיקרים" – המסורת היהודית, היא ורק היא אומרת שהייתה התגלות של ה' במעמד הר סיני לעיני כל העם ולכן לא ניתן לומר שהיא דת הניתנת להכחשה שהרי כולם ראו זאת במו עיניהם, לעומת דתות אחרות שלעולם לא ראו במו עיניהם את התגלות ה' קבל עם ועדה ולכן ניתן לומר שדברי נביאיהם שקריים.

נוסיף עוד שתיים אשר התחדשו במהלך הדורות:

• אם אין אלוהים כיצד יש חוקיות בטבע? אם אין מתכנן לעולם ואין מי שקובע מה ייעשה בו מדוע העולם לא משתנה כל הזמן? לדוגמה: מדוע התפוח לא נופל מידי פעם בזגזג מהעץ, אלא תמיד יפול בצורה ישרה? כל זה מחייב שיש מתכנן לעולם (העיקרון האנתרופי)
• לכל תנועה חייב להיות מקור שיזיז אותה, שאם לא כן כיצד התחילה התנועה הראשונה בעולם? לחומר חייב להיות מקור רוחני, שאם לא כן כיצד הוא נוצר? לדוגמה: אבן דוממת ואינה יכולה ליצור את עצמה, אם כן מי יצר אותה? (דקארט, בספרו "הגיונות מטאפיזיים").

 

"אשר אנוכי מצוך היום – כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן סא).

מכירים את הפרסומות שמציגים לנו מידי פעם כדי לשכנע אותנו לקנות מוצרים? כגון: "בקרוב, אותו הקטשופ האהוב באריזה חדשה…".

אם נתבונן נראה דבר מאוד מוזר – חברת מזון מוכנה להשקיע אלפי שקלים בעיצוב ותכנון על מנת לתת ללקוח תחושה של חדש גם אם שום דבר לא באמת משתנה. אז למה באמת הם עושים את זה?

דורנו בורך בשפע החומרי הגדול ביותר אי פעם וזו הסיבה שאנו משתעממים די בקלות. כדי להתרענן אנחנו משנים עבודה, דירה, רהיטים, ביגוד ואת כל המעטפת החיצונית של חיינו, כדי שלרגע חס וחלילה לא יהיה לנו משעמם ונרגיש את השגרה השוחקת אותנו.

לאור זאת, קשה לנו להבין את דברי חז"ל הדורשים מאתנו לקיים את המצוות כאילו הם חדשים בשבילנו, שהרי אנו מקיימים אותם מידי יום! כיצד נוכל לקרוא את קריאת שמע פעמיים ביום ולהרגיש כאילו אני קורא אותה בפעם הראשונה בחיי?

באחת ההרצאות שהרצה בחור עיוור מלידה, קם אחד מהקהל ושאלו שתי שאלות:

א. מה אתה מתכוון כשאתה מברך בבוקר "פוקח עיוורים", הרי אינך רואה?

ב. כיצד אתה מתמודד עם העובדה שאינך יודע איך אשתך נראית?

ענה הבחור העיוור: ישנם אנשים שעסוקים כל היום לחפש ריגושים ולייצר שינויים במעטפת החיצונית שסביבם אך כל אלו לא יעזרו לעולם אם הם לא ייצרו שינוי בתוכם. כשהאדם מתקדם בתוככי נשמתו ממילא העולם משתנה ביחד איתו. כשאני קם בבוקר אני מבקש מה' שייתן לי עיניים טובות לראות את היופי בכל דבר שבו אני עוסק וממילא גם באשתי. אם כך, מי צריך עיניים לראות…

וזה בדיוק מה שחז"ל באים ללמדנו – אם אנחנו נתקדם כל יום במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ממילא העולם שסביבנו ישתנה לטובה וכל יום ויום נזכה לחוש את תחושת הרעננות וההתחדשות בעבודת ה' – "כל יום ויום יהיו בעיננו כחדשים".