מחבר: הרב גבריאל אלישע

אנשי הכפר לא ידעו את נפשם מרוב צער, חודש טבת כבר הגיע ועדיין לא ירדו גשמים. החליט רב העיירה לכנס את כלל הציבור לעצרת תפילה ותענית כדי להעתיר לריבונו של עולם שיקבל תחינתם ברצון. הגיעה העת ואכן כל אנשי העיירה למגדול ועד קטן העתירו בבכי ובתחנונים וקולם היה נשמע עד למרחוק עד שמראה מוזר נגלה לעיניהם: מרחוק הגיח לכיוונם ילד קטן כשבידו הקטנה אוחז במטריה. מיד סובבו כולם את עיניהם ועל פניהם נראתה תמיהה גדולה: מדוע חשבת להביא מטריה כשאף ענן לא נראה באופק? ענה להם הילד הקטן בפשטות ובתמימות: הלא התכנסנו כאן כדי להתפלל על הגשם ובוודאי שרבונו של עולם ישמע תפילתנו ויוריד לנו גשמי ברכה. אז כדי שלא יטפטף עלי גשם בזמן התפילה הבאתי איתי מטריה.

מהי אמונה? – שגם כשאתה רואה שדברים אינם זזים דע לך שהקב"ה מסובב הכל באופן הטוב ביותר שיכול להיות.

וכך אמרו חז"ל בפרקי אבות (פרק ה): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם" ואחד מהניסיונות מובא בתחילת פרשת לך לך:

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה".

נשאלת השאלה: מה הניסיון הגדול שהתנסה אברהם בהליכה זו, הרי גם אם לנו היה אומר הקב"ה לך לך… ואעשך לגוי גדול…" היינו הולכים בעצימת עיניים? וכי היה עולה על דעתנו שאברהם המאמין הגדול יסרב לציווי מפורש מה'?

אלא שהניסיון בו התנסה אברהם אינו ניסיון מיידי, אלא ניסיון עתידי – עוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת וכלום לא זז!

אין ילד!

אין הערכה מצד האנשים!

אין אוכל!

יש מריבות עם לוט ואבימלך!

ומחכים לו עוד הרבה ניסיונות…

וכאן יגיע הניסיון האמתי – האם אברהם יאמין במה שה' הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול" גם כשנראה שמתחת לפני השטח כלום לא זז, או שמא יעלה ספק בלבו האם באמת דברים אלו יתגשמו?

למה הדבר דומה?

משל לאיש צעיר ונמרץ שרצה להיות אדם גדול חשוב ונערץ. הלך ושאל את הזקן בקצה היער: מה עלי לעשות למימוש משאלה זו? ענה לו הזקן: לך לקצה היער ודחוף את ההר הגדול במשך שנה. הלך האיש הצעיר והנמרץ ועשה כמצוות הזקן. כעבור שנה ראה שההר כלל לא זז. חזר אל אותו הזקן כשכעס על פניו ואמר: הלא אמרת לי לדחוף את ההר, דחפתי במשך שנה וכלום לא זז! ענה לו הזקן: ביקשתי ממך רק לדחוף את ההר ולא להזיז אותו.

אברהם דחף את כל האנושות קדימה שבפועל לא ראה שום דבר זז!

אברהם לא זכה לראות נכדים (יצחק הביא את יעקב ועשו בן 60 וא"א הביאו בגיל 100 וחי 147 שנים).

אברהם לא זכה לראות את עם ישראל (עם ישראל קם רק במצרים – "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו") ורק הבטחות שמע מפי ה': "ידע תדע כי גר יהיה זרעך… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולמרות זאת העיד עליו הכתוב: "והאמין בה'".

וכמו בימים ההם כן בזמן הזה.

משיח משול לצמח וכפי שאנו אומרים בתפילה (המיוסדת על דברי הנביא): "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכך אנו מעידים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח… ואע"פ שהתמהמה…".

הצמח אינו נראה מיד מבצבץ מהאדמה, כך גאולת ישראל אינה נראית מיד אלא קמעה קמעה.

וזו בדיוק משמעות האמונה – ההבנה שהקב"ה לא עובד אצלי ואינו אמור להגשים את רצונותיי. בדיוק הפוך: משמעות האמונה היא שגם אם הקב"ה לא מגשים את רצונותיי אני יודע שהכל לטובה וכפי שפירש רש"י: "לך לך – לטובתך ולהנאתך" – אני מאמין שכל מה שה' עושה הוא לטובתי, גם אם זה מצריך ממני להתנתק מאיזור הנוחות שלי וגם אם זה מצריך ממני סבלנות רבה.

 

זוג חגג את חתונת הזהב שלהם, החיים השקטים והרגועים שלהם לאורך השנים היו לשיחת העיר, עיתונאי מקומי הגיע לראיין אותם בקשר לסוד הנישואים שלהם.

ובכן, זה מחזיר אותנו לירח הדבש שלנו,"הסביר הבעל, ביקרנו בגראנד קניון, ועשינו טיול למטה רכובים על פרדות."

לא עבר זמן רב, והפרד של אשתי מעד. אשתי אמרה בשקט 'פעם ראשונה'.

התקדמנו עוד קצת, ושוב הפרד של אשתי מעד. אשתי אמרה בשקט 'פעם שנייה'.

לא עברנו חצי קילומטר, והפרד של אשתי מעד בפעם השלישית. אשתי שלפה בזריזות אקדח מארנקה, וירתה בפרד למוות.

התחלתי להטיף לה על הדרך שבה היא טיפלה בפרד, כשהיא הסתכלה עליי ואמרה בשקט: 'פעם ראשונה'.

זאת אולי האופציה היחידה שלא יהיו וויכוחים בין בני הזוג…

בפרשיות המספרות על היחסים בין אמותינו לאבותינו מבחינים מיד שכל האבות מתווכחים ורבים עם האמהות:

א. אברהם ושרה – על הגר וישמעאל.

ב. יצחק ורבקה – כל אחד אוהב בן אחר ורבקה גם מרמה על בעלה.

ג. יעקב ורחל – ביחס להולדת הבנים.

הזוג המושלם, אם יש בכלל דבר כזה, איננו הזוג הנוצץ אלא 'הזוג העובד והלומד', זוגיות שבה כל אחד עובד על עצמו ולומד את השני.

זוגיות טרייה, מלווה בשיאים מטורפים עם אורות גבוהים המאירים את תחילת הדרך וגורמים לנו לדמיין כי אלו החיים.

עם הזמן האורות מתעמעמים והדרך מתפתלת, ואז מה?

סרט או רומן לא יכולים להרשות לעצמם לספר על זוג רגיל ביום רגיל מכיוון שהעלילה איננה מרתקת, או ליתר דיוק, כאילו לא קיימת כלל.

סיפורים רבים מסתיימים בהתמסדותו של הקשר: ״והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…״ לאחר מכן לא נותר מה לספר.

אם זוגיות היתה שעתיים סרט, אז ״סבבה״. אבל זוגיות זה להיפתח, להכיל שונות ולהתמודד עם קשיים. אהבה אמיתית גורמת לשינוי פנימי. זה לא קל.

העלילה האמיתית מתחילה הרחק מאור הזרקורים, ביום רגיל של זוג רגיל: שם, בין סחיבת הקניות למי ישטוף את הכלים, יכול להתרקם קשר עמוק וארוך טווח.

 

אחת הבעיות הגדולות בעבודת ה' היא אופן עשיית המצוות שלא מן השפה ולחוץ וכפי שמזהיר הנביא את עם ישראל בזמן חורבן הבית (ישעיה כט, יג – יד):

"יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".

"המזכיר היה המום לגמרי. העוזר החדש שהגיע לפני כחודש ושימש נער שליחויות עקף את כל המערכת והפך פתאום למנהל המחלקה. זה נכון שמנהל המחלקה הקודם התפטר. זה נכון שהמשבצת הייתה בדיוק פנויה. אבל איך יכול להיות שדווקא את העוזר החדש מינו למנהל המחלקה בסך הכול חודש אחרי תחילת העבודה, ואילו הוא שיושב כאן כמעט שני עשורים לא זכה אפילו לקידום?

הוא התרומם בכבדות מהכיסא המסתובב שלו, פסע בצעדים כבדים עד לקצה המסדרון ודפק בלהיטות על דלת עץ מפוארת שעליה היו חקוק באותיות מוזהבות 'מנכ"ל'. 'יבוא!' נשמע קולו הסמכותי של המנכ"ל מבעד לדלת. המזכיר נכנס, ועוד איך נכנס, בצעדים כבדים אך נחושים, באף מורם ובגב זקוף. 'למה הוא? ' שאל המזכיר. 'למה מי?' החזיר המנכ"ל שלא הבין על מה הסערה. 'למה קידמת את משה, העוזר החדש, לתפקיד מנהל המחלקה? הוא נמצא כאן בקושי חודש. אני פה כבר עשרים שנה. אז למה הוא?'

'תעשה לי טובה רק רגע', אמר המנכ"ל, 'תברר לי קודם מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה?' המזכיר לא הבין מה הקשר אבל בהכנעה המתאימה למעמדו הוא חצה שוב את המסדרון פנה אל מעבר לדלפק וחזר כעבור כמה דקות כשבפיו תשובה פשוטה: 'בעוד חמש שעות אדוני, בשעה ארבע אחר הצהרים!' 'וכמה עולה כרטיס?' משך המזכיר בכתפיו וחצה שוב את המסדרון. כשחזר הוא ידע לומר שהכרטיס עולה שמונה מאות ארבעים ותשעה דולרים במחלקת העסקים. 'וכמה עולה כרטיס במחלקה הראשונה?' ביקש המנכ"ל לדעת. ושוב עמד המזכיר לחצות את המסדרון הארוך, אלא שהמנכ"ל עצר בעדו: 'שב לידי!' ביקש המנכ"ל, ובאינטרקום הפנימי חייג למנהל המחלקה החדש, 'תברר לי בבקשה מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה', ביקש.

לא חלפו דקות ארוכות והאינטרקום הבהב. המנכ"ל לחץ על כפתור הרמקול וקולו של מנהל המחלקה החדש בקע בשטף: 'בעוד חמש שעות, בשעה ארבע אחר הצהרים יצא המטוס הבא של חברת לופטהנזה, מחיר הכרטיס שמונה מאות ארבעים ותשעה דולר במחלקת העסקים, ואלף וחמש מאות במחלקה הראשונה. אם אתה חבר מועדון תוכל לזכות להנחה של עשרים אחוז, וכרטיס החזרה הוא כרטיס פתוח. האם להזמין לך הסעה לשדה התעופה אדוני?' 'תודה, לא' אמר המנכ"ל והניח את השפופרת. 'ואתה?!', חזר המנכ"ל ופנה למזכיר שעמד לפניו מבויש, האם הבנת למה קידמתי את משה למנהל המחלקה? אם הייתי מקדם אותך הייתי זקוק לעוד שלושה אנשים כדי למלא תפקיד אחד פשוט. אבל משה בשיחת טלפון אחת עשה את כל העבודה וביסודיות.

מצוה שנעשית מתוך הרגל ולא מתוך התעוררות פנימית אין מעלתה גדולה כל כך.

דבר זה נוכל ללמוד מדברי הנביא במלכים ב על האישה השונמית:

"וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה"

למה קוראים לה אשה גדולה?

מלבי"ם (בשם חז"ל): "גדולה במעשים טובים".

הנביא הגיע בשביל לאכול לחם – "וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם", אבל היא לא הסתפקה בלתת לחם וזהו אלא הרבה מעבר:

"נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה"!

לכן גם ההנהגה איתה מהשמים היא לא הנהגה רגילה אלא – "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", וכן "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

לצאת ידי חובה / אופיר זקס, ביכורים:

אני דתי מאוד

שומר שבת וכשרות

מתפלל שלוש תפילות

גם אם לא בדבקות

פסוק אחד ביום

ופסוק אחד בלילה

זהו המקום

לנשמה שלי ודי לה…

לא צריך ציצית

לבגד שלוש כנפות

מכוון בתפילה

רק בברכת אבות…

אמסור נפשי על המזבח

אם תהיה לי הזדמנות

אך עד אז – הזמן רווח

העיקר – המוכנות.

לא צריך יותר

לעצמי לא משקר

לא עובד מאהבה

רק לצאת ידי חובה…

שני תלמידים רצו לנסוע לרבם 'החוזה מלובלין' אבל לא היה להם כסף לנסיעה, אמרו אחד לשני בא נתחפש לאדמו"ר, נשיג את הכסף לנסיעה ונלך…

בא אליהם אדם ששנים לא זכה לבן, והיה אצל כל האדמו"רים, ראה אותם, לקח 10 זלוטים ונכנס וביקש שיברכהו לבן זכר.. אמר לו הרמאי 'כעת חיה' שנה הבאה ברית בע"ה…

שנה לאחר מכן שוב נסעו הרמאים לחוזה ורואים שם בתור את אותו בחור שלקחו ממנו כסף, והרגישו רע מאד על כך, פתאום הוא פונה אליהם מרוב הבושה הם ברחו והוא רודף אחריהם, הוא צועק אליהם "תודה תודה" עכשיו היה הברית!

הם נעמדו.. אמרו לו אנחנו מתנצלים אבל אנחנו סתם רמאים…

נכנסו יחד לחוזה ושאלו אותו על כך, איך יכול להיות שדווקא תפילתם נענתה?

ענה החוזה – כשכל הצדיקים התפללו, כל המקטרגים בשמיים לא נתנו לתפילות לעבור…

אבל כששניהם ברכו, כל המלאכים בשמיים תפסו את הבטן מרוב צחוק… וכך התפילה עברה…

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".

בקריאה פשוטה בתורה על נתינת השם ליצחק עולות כמה שאלות:

א. מדוע לתת שם לילד על פי פעולה שאמו עשתה? מה זה כל כך משנה שאמו צחקה?

ב. למה לקרוא לו שם לפני לידתו ולא לאחר מכן?

ג. האם לא מוזר לתת לילד שם כזה – "יצחק"?

הצחוק הוא על 'ענין נפלא מאוד'. התרחשות שהיא לא רגילה, לא טבעית, כנגד סדרי החיים הקבועים, וממילא מעוררת צחוק וכפי שאומר הרש"ר הירש (בראשית יז,יז):

"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת: תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות.

אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי – אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן, אם מאמינים ברצונו החפשי הכל – יכול של הא-ל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו.

היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד.

משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה.

משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו – רק משכלתה כל תקווה אנושית, שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע א-להים בקרב האנושות. מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה. ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בא-ל.

הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלהית. אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

עם ישראל הוא עם 'מצחיק', במובן שהוא אינו נכנס למסגרות העולם הזה, שקיומו אינו מובן ע"פ דרכי הטבע, ודווקא לכן ניכר בו טביעת האצבע הא-להית.

כל המתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, כיצד התמודדנו מול כוחות אדירים, פיזיים ורוחניים, ויכול יכולנו להם. ובייחוד, נוכח הדורות האחרונים, עת חזרנו לארץ ישראל, כפי שבישרו לנו הנביאים לפני אלפי שנים, לא יכול שלא לשחוק. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".

לא לקחת את העולם הזה (בחיצוניותו) 'ברצינות' גדולה מידי, שיכולה ועלולה לייאש ולהעציב.

השם יצחק, בלשון עתיד דווקא, מבטא את האמונה שכל הקשיים והתמודדויות ייעלמו כאינם, ויהפכו לצחוק.

"עננו ופַחַד יִצְחָק" – שכלהפחדים יהפכו לעתיד לבוא לצחוק – "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב,א).

בשביל לצחוק צריך אמונה גדולה.

גם אם הגאולה נראית לנו נגד הטבע וברור לנו שאי אפשר לשכנע את הגויים, ורבים אומרים איך אפשר לבנות את המקדש בהר הבית בימינו… מה יאמרו הגויים… אנו צריכים להגיד – אמן כן יאמר האל!

בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב:

הגמרא מספרת שפעם אחת הגיעו תלמידיו של רשב"י ורצו ללכת לחו"ל להתפרנס ולחזור לארץ ישראל כעשירים וללמוד תורה מתוך נחת.

הוציא אותם רשב"י לבקעה ואמר: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב". והיתה הבקעה מתמלאת דינרי זהב.

אמר להם רשב"י: כל מי שרוצה ליטול מדינרי הזהב ילך ויטוך אך שידע שמהעולם הבא שלו הוא נוטל!

וצריך להבין, מה הפריע כל כך לרשב"י, האם לא הגיוני יותר ללמוד תורה מתוך נחת כעשיר?

אומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו".

רש"י כתב על הפסוק הזה: "שתהיו עמלים בתורה".

כלומר, העמל בתורה הוא חלק מההליכה בחוקותיו של ה'. תורה בלי עמל איננה תורה שלמה.

ומה כל כך גדול בעמל, מדוע הוא כל כך חשוב?

נתאר לעצמנו שני אחים תאומים. האחד חכם מאוד, שהגיע לאמו עם ציון 100 במבחן. אחיו לעומתו, לא ניחן בשכל מבריק והוציא ציון 80 במבחן.

מי גדול יותר?

ממבט ראשון היינו חושבים שמי שהוציא 100 הוא הגדול מביניהם.

אך מה נאמר אם זה שהוציא 100 לא התאמץ ואחיו כן – מי יותר גדול?

וודאי שמי שעמל!

מדוע? – כי הוא הוא התקדם בחיים, הוא יצר משהו משלו!

לצערנו, בעולם בו אנו חיים, מי שהוציא 100 חשוב יותר, כיוון שאנו צריכים תוצרת, תפוקה ולא מעניין אותי מי עמל ומי לא.

גם בבתי הספר, רגילים למדוד תלמיד לפני ציוני הבגרות ואפילו בישיבות חשובות רגילים למדוד את התלמיד לפי מספר דפי הגמרא שסיים.

בעולם המודרני אנו מנסים כמה שיותר ליצור חיים נוחים, ללא עמל – אין צורך לפתוח ברזים, להוריד מים בשירותים או להוציא נייר באופן מכאני,  הכול פועל על פי מכשור מתקדם. דבר זה גורם לאדם למצוא כמה שיותר נחת גם בלימוד וזה דבר לא טוב.

על האדם לדעת שהנוחות צריכה לרומם אותו בחיים ולא להנמיך את קומתו ולפנות ליבו לבטלה.

תרבות המערב, הנשלטת בידי הנצרות חינכה אותנו הפוך מהתורה. לדבר זה יש שורשים עמוקים עוד בהיסטוריה:

תרבות יוון – סמרטוטיות של מוסר. תאוות פרועות ובלי נשלטות.

הנצרות – יש"ו ביטל את כל המצוות ועיקר המצוות מבחינתם הם בלב.

תרבות המערב – מציגה חולשה כללית של תפנוקים.

לעומת גישות אלו לימדונו חכמינו:

"ארץ אשר אבניה ברזל" – אלו תלמידי חכמים וכל תלמיד חכם שאינו קשה כאבן אינו תלמיד חכם.

"כי מיץ חלב יוציא חמאה" – במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה.

התורה דורשת מהאדם להיות גיבור והאמת, אם לא היינו כאלה במשך הגלות היינו נמחקים מזמן, כמו כל שאר האומות.

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

איזהו עניו?

מסופר על מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל, שהיה הולך ברחוב ורואה שלטי חוצות המפרסמים את השיעורים שהיה מעביר לרבים. בין יתר הדברים שנכתבו שם היו דברים שנאמרו בשבחו, כגון: "הרב הגאון מעוז ומגדול…".

הרב היה לוקח בידו טוש, עובר בין השלטים ומוחק את כל התארים שכתבו עליו, כדי שחס ושלום לא יבוא לידי מידת הגאווה.

יש שני סוגי ענווה פסולים, שלצערנו אנשים חושבים שהן מידות טובות:

א. האדם לא מחשיב את עצמו ואף מזלזל בעצמו. הוא באמת חושב שהוא לא שווה הרבה ומכאן מגיע לידי דכדוך הנפש.

ב. האדם חושב שהוא הפוך ממה שהוא באמת. לדוגמה: החכם יאמר על עצמו שהוא טיפש וכדו'.

אם כן מהי הענווה הראויה?

פעם אמר אדם חכם, שהמטוסים הגדולים ביותר מפחדים מציפורים קטנות שיכנסו לתוך המנוע שלהם ויגרמו לחבלה במטוס – מידת הענווה היא להכיר בערכו של כל אדם, גם הקטן ביותר, כפי שאמר החכם מכל אדם, שלמה המלך ואף קיים בעצמו את הפסוק: "איזהו חכם הלומד מכל אדם".

מעניין מאוד שרוב בני האדם קוראים לאדם "גדול", כשיש לו הרבה תלמידים ושמו נפוץ בכל הארץ. אך ביהדות, אדם גדול נקרא "תלמיד חכם". למה מוסיפים לו את הכינוי "תלמיד" ולא קוראים לו פשוט "חכם", האם אין זה פוגע ומוריד מגדולתו?

חז"ל אמרו על הנביא הגדול והעניו באדם, משה רבנו: "משה קיבל תורה מסיני".

ומדוע לא אמרו: "משה לקח תורה מסיני"?

מבאר רבנו מנחם המאירי, שמשה קיבל את התורה ממקום בנפשו הנקרא "סיני", כלומר, ממקום של ענווה, שמשה ידע שכל הגדולה הזו אינה שייכת לו אלא הוא בסך הכל צינור המעביר ומעתיק את השמועה מריבונו של עולם לעם ישראל.

ולכן יש שני סוגי ענווה ראויים:

א. לדעת את חסרונותיך – אינך מושלם ותמיד עליך לראות את מי שמולך כבעל יתרונות שאין בך.

ב. להעריך את כשרונותיך – לדעת מי אתה באמת, לא לזלזל בעצמך ולזכור שהנך מוצלח (חכם / גיבור / עשיר) ובכל זאת, לדעת שהכול מאת ה' ואני רק הצינור שמקבל את השפע ממנו.

ונסיים בסיפור:

פעם הגיע אדם אחד לרב אליהו זצ"ל עם אתרוג והתפאר כמה האתרוג מהודר וכמה כסף עלה.

אמר לו הרב כשעיניו מביטות למטה: "האתרוג שלך פסול"!

לאחר שהרב קבע בהחלטיות שהאתרוג פסול, הרים הרב אל העלה של האתרוג ואכן ראה שתולעת עשתה בו חור.

לאחר המקרה שאלו את הרב: מניין ידעת שהאתרוג פסול לפני שבדקת אותו?

אמר להם הרב: עם גאווה כזו בוודאי שהאתרוג פסול, שהרי ראשי התיבות של האתר"ג הם: אל תבואני רגל גאווה.

חייו של יעקב אבינו:

שבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב אבינו היו בטובה מעין העולם הבא עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו רבה ה'). השבטים הקדושים היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט,א).

כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

וכשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, שתרגומו: הזן אותי מהוולדי ועד היום הזה!

כותב בעל ה"כלי יקר" שאין מי שיעלה בדעתו להודות מעל לכל שבכל יום מימי חייו היה לו… לחם לאכול!

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות מהתורה אלא רק על אכילת לחם לשובע. על כל השאר המאכלים כגון: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש – פחותה חובת ההודאה והיא מדרבנן בלבד.

מדוע זה כך?

אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). אבל אט אט, חושבים אנו שהלחם לאכול מובטח, ומקבלים אנו את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

מבט זה ביקשו חז״ל להקנותנו בכל יום ויום. בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!