כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות מהתורה אלא רק על אכילת לחם לשובע כלשון הכתוב: "ואכלת ושבעת וברכת", אך על כל שאר המאכלים כגון: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש, פחותה חובת ההודאה שהיא מדרבנן 'בלבד'. ויש להתבונן מדוע התורה ציוותה אותנו לברך ולהודות רק על הלחם?
אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!
יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). האדם אט אט, חושב שהלחם שהוא אוכל מובטח לו, ומקבל את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.
בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!
התורה מספרת לנו ששבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב אבינו היו בטובה מעין העולם הבא, עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו). השבטים הקדושים היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט, א). כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרק רצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!
והנה לפתע כשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח,טו) . ותרגומו: "שזן אותי מיום היוולדי עד היום הזה".
כותב ה״כלי יקר״: ״מעודי״ בגימטרייה מאה ושלושים, כמספר שנות חייו עד ירידתו למצרים, ״הזה״ בגימטרייה שבע עשרה, כמספר השנים שחי במצרים והתפרנס מיד יוסף.
יעקב ידע שלמעשה ה' הוא המפרנסו, ואין יוסף אלא שליחו – רק ה' הוא ה"משביע לכל חי רצון".