כמה פעמים כבר יוצא לנו לעצור את מרוץ החיים ולהנות מהרגע? אנחנו כל כך עסוקות בלעבוד, להרוויח, לעשות, שגם פעילות הפנאי שלנו מתוכננת עם סטופר. אנחנו קונות כרטיסים מראש, מזמינות מקום, דואגות לבייביסיטר. וכשההצגה נגמרת, או הסרט, או הסטנדאפ, אנחנו ממהרות לחזור הביתה לשחרר את הבייביסיטר, לארגן את הבית, להכין דברים למחר… ואם פתאום קורה משהו שלא תכננו, כמו חשמל שנפל, רכב שהושבת, ילד שצריך להיכנס לבידוד, המערכת שלנו מהבהבת בכל הכח באותות מצוקה, ואנחנו צריכות להתאפס ולתכנן מסלול מחדש, ואנחנו חסרות אונים. לא החשבנו את הגורם המפריע, ועכשיו שוב צריך לתכנן הכל מחדש. אז באמת נהננו מההצגה ההיא? מהסרט? אנחנו יכולות באמת להשתחרר מהמחשבות ומהתכנונים ופשוט להיות? להיות עכשיו, ברגע הזה, בהווה. לראות.
בשנת 2007, בתחנת רכבת סואנת של עיר הבירה וושינגטון, עמד כנר. הוא היה לבוש בגדי רחוב מרופטים וכובע מצחיה חבוש על ראשו. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בחודש ינואר, והיה קר. הכנר ניגן. כאלף אנשים עברו בתחנה בזמן ששהה בה. אמהות עם ילדים, מבוגרים שיצאו לסידורים, סטודנטים ואנשים צעירים שמיהרו לעבודה. לאחר מספר דקות של נגינה, מישהו הניח דולר בכובעו של הכנר, והמשיך ללכת. עברו מספר דקות נוספות, ילד בן 3 נעצר להאזין למוזיקה שניגן הכנר, אך אמו זירזה אותו להמשיך ללכת. הוא לא היה הילד היחיד שנעצר והוריו זירזו אותו… הכנר עמד שם 43 דקות ואסף 32 דולר. כ20 אנשים הניחו כסף בכובעו מבלי להאט את קצב הליכתם. 7 אנשים עמדו והקשיבו במשך 2-3 דקות, והמשיכו הלאה.
שמו של הכנר היה ג'ושוע דייויד בל, כנר יהודי אמריקאי מהמפורסמים בעולם. יומיים לפני כן הוא מילא אולם קונצרטים בבוסטון, שהכרטיס הזול ביותר אליו היה 150 דולר. הניסוי שהשתתף בו היה יוזמת הוושינגטון פוסט, והמטרה היתה לבדוק עד כמה אנחנו פנויים להבחין ביופי כשאנחנו מכוונים למטרות אחרות. ובאמת, היה שם הרבה יופי. הכינור שאיתו ניגן ג'ושוע הוא כינור מהמאה ה18 ששוויו 4 מליון דולר, והוא ניגן את אחת היצירות המורכבות בעולם. ועדיין, רק 7 אנשים נעצרו להקשיב.
העולם שלנו מלא ביופי, ואנחנו לא רואות. ה' ברא לנו גוף מושלם, עם מערכות מורכבות ומתואמות שפועלות במקביל, שאפילו טובי המדענים בעולם לא הצליחו לייצר משהו שדומה לו. ה' שם את הגוף המושלם שלנו, על שלל מערכותיו, בעולם מושלם, עם שלל מערכות שפועלות במקביל. ואנחנו כל כך מרוכזות במטרות שאנחנו מכוונות אליהן, שאנחנו לא רואות את היופי. פקחו עיניים.