מדוע רבנים בישראל נקרא גם "תלמידי חכמים"?
לעומת הפילוסופים, שלשיטתם אדם שיש לו הרבה תלמידים הוא גדול, אצל היהדות אדם גדול הוא אדם שיש לו רב, כיוון שהתכונה העיקרית של אדם מישראל היא הענווה.
ישנן שתי ענוות פסולות:
- לא להחשיב את עצמך ולזלזל בעצמך.
- לחשוב ההפך ממה שאתה. לדוג': אדם חכם יחשוב שהוא טיפש.
אך רבותינו לימדונו שהענווה הראויה היא באחת משתי הדרכים הבאות:
- לדעת את חסרונותיך וכפי שאומרת המשנה: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אדם שלא יודע את חסרונותיו לעולם גם לא יוכל לתקן את דרכו בעולם.
- לדעת באמת את התכונות והחוזקות הטמונות בי (חכם, גיבור, עשיר) ובכל זאת לדעת שהכול מאת ה' ואני רק הצינור שדרכו בחר ה' להוביל תכונה זו בעולם. וכפי שאמר הר"ן שכל אדם מחויב לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אך לדעת "כי הוא הנותן לך כוח".
על פי זה נבין את מאמר חז"ל במשנה הראשונה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני".
- מדוע נאמר שקיבל תורה מסיני ולא נאמר שקיבל תורה מאלוהים?
- מדוע נאמר שמשה "קיבל" תורה ולא "לקח" תורה?
מלמדנו הרמב"ן באיגרתו שהתכונה העיקרית של אדם מישראל היא ענווה – משה קיבל תורה ממקום של סיני – מההר הנמוך ביותר המסמל את הענווה של משה רבנו, ורק עליו נאמר משה "קיבל" – קיבל דווקא ולא לקח, כי הלקיחה מורה על ההתנשאות והקבלה על הענווה.