איזהו עניו?
מסופר על מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל, שהיה הולך ברחוב ורואה שלטי חוצות המפרסמים את השיעורים שהיה מעביר לרבים. בין יתר הדברים שנכתבו שם היו דברים שנאמרו בשבחו, כגון: "הרב הגאון מעוז ומגדול…".
הרב היה לוקח בידו טוש, עובר בין השלטים ומוחק את כל התארים שכתבו עליו, כדי שחס ושלום לא יבוא לידי מידת הגאווה.
יש שני סוגי ענווה פסולים, שלצערנו אנשים חושבים שהן מידות טובות:
א. האדם לא מחשיב את עצמו ואף מזלזל בעצמו. הוא באמת חושב שהוא לא שווה הרבה ומכאן מגיע לידי דכדוך הנפש.
ב. האדם חושב שהוא הפוך ממה שהוא באמת. לדוגמה: החכם יאמר על עצמו שהוא טיפש וכדו'.
אם כן מהי הענווה הראויה?
פעם אמר אדם חכם, שהמטוסים הגדולים ביותר מפחדים מציפורים קטנות שיכנסו לתוך המנוע שלהם ויגרמו לחבלה במטוס – מידת הענווה היא להכיר בערכו של כל אדם, גם הקטן ביותר, כפי שאמר החכם מכל אדם, שלמה המלך ואף קיים בעצמו את הפסוק: "איזהו חכם הלומד מכל אדם".
מעניין מאוד שרוב בני האדם קוראים לאדם "גדול", כשיש לו הרבה תלמידים ושמו נפוץ בכל הארץ. אך ביהדות, אדם גדול נקרא "תלמיד חכם". למה מוסיפים לו את הכינוי "תלמיד" ולא קוראים לו פשוט "חכם", האם אין זה פוגע ומוריד מגדולתו?
חז"ל אמרו על הנביא הגדול והעניו באדם, משה רבנו: "משה קיבל תורה מסיני".
ומדוע לא אמרו: "משה לקח תורה מסיני"?
מבאר רבנו מנחם המאירי, שמשה קיבל את התורה ממקום בנפשו הנקרא "סיני", כלומר, ממקום של ענווה, שמשה ידע שכל הגדולה הזו אינה שייכת לו אלא הוא בסך הכל צינור המעביר ומעתיק את השמועה מריבונו של עולם לעם ישראל.
ולכן יש שני סוגי ענווה ראויים:
א. לדעת את חסרונותיך – אינך מושלם ותמיד עליך לראות את מי שמולך כבעל יתרונות שאין בך.
ב. להעריך את כשרונותיך – לדעת מי אתה באמת, לא לזלזל בעצמך ולזכור שהנך מוצלח (חכם / גיבור / עשיר) ובכל זאת, לדעת שהכול מאת ה' ואני רק הצינור שמקבל את השפע ממנו.
ונסיים בסיפור:
פעם הגיע אדם אחד לרב אליהו זצ"ל עם אתרוג והתפאר כמה האתרוג מהודר וכמה כסף עלה.
אמר לו הרב כשעיניו מביטות למטה: "האתרוג שלך פסול"!
לאחר שהרב קבע בהחלטיות שהאתרוג פסול, הרים הרב אל העלה של האתרוג ואכן ראה שתולעת עשתה בו חור.
לאחר המקרה שאלו את הרב: מניין ידעת שהאתרוג פסול לפני שבדקת אותו?
אמר להם הרב: עם גאווה כזו בוודאי שהאתרוג פסול, שהרי ראשי התיבות של האתר"ג הם: אל תבואני רגל גאווה.