חודש: דצמבר 2021

מסופר על אב אחד שהיו לו שני בנים. מדי יום ביומו לקח כל בן את הכד שלו, והלך למלא מים מן המעיין. הבן הבכור והחזק מילא את הכד בזריזות, החזיק אותו יציב וחזר בשביל לביתו. הבן הצעיר והחלש מילא את הכד ככל שיכל לסחוב. בדרך לביתו, המשקל של הכד המלא הכביד עליו ונשפכו ממנו מים. כאשר הגיע לביתו היה רק חצי הכד מלא.

יום אחד חזר האב מוקדם לביתו מן השדה וראה את בנו הצעיר יושב על מיטתו ובוכה. "מה קרה לך?!" נזעק האב. הבן ניגב את דמעותיו וענה בקול נרעד "אני לא יוצלח. אני לא רוצה יותר לקחת את הכד, לשווא אני עובד, עדיף שאצא לעזור לך בשדה ובכסף שארוויח תשכור עובד חזק כמו אחי שיסחוב את הכד במקומי." האב חייך. "לא, בני, לא לשווא אתה עובד. האם התבוננת בצדי הדרך? ראית אילו פרחים יפים מעטרים את השביל המוביל לביתנו? בכל קיץ אנחנו קוטפים את הפרחים ומוכרים את הזרים בשוק. הפרחים האלה פורחים בגללך. כאשר ראיתי שאתה חוזר עם חצי הכד מלא מים, שתלתי את הזרעים לצד הדרך, וחיכיתי שיצמחו. רק בזכות העבודה הקשה שלך הפרחים האלו פורחים. הבן הקשיב להסבר של אביו בפה פעור, וכאשר סיים אביו לדבר, חייך גם הבן.

אין אדם שהוא לא יוצלח. ה' נתן לנו הרבה כלים להצליח, ונכון- יש לנו חסרונות. אבל התורה מלמדת אותנו שכל חיסרון אפשר להפוך ליתרון. לדוגמה, האחים של יוסף זרקו אותו לבור. הוא היה בתחתית, נמכר לעבד, נשלח לכלא. בכל נקודה בחיים שהיה בה ונתקל בקושי, הוא לא הרים ידיים בגלל החיסרון שלו. הוא השתמש בו. גם מתוך הכלא אמר לשר המשקים- אבל תזכור אותי. החיסרון שלו לכאורה היה שהוא חולם חלומות- כך הגיע לבור ומשם התגלגל למקום הכי טמא בעולם, וגם היתרון שלו היה שהוא חולם חלומות- כך ניצל מהכלא והגיע למלכות.

מסופר על איכר שהיה לו חמור אחד שחלה במחלה ונחלש. האיכר רצה להיפטר ממנו. מה עשה? חפר לו בור באדמה, ובעט בחמור אל תוך הבור. החמור התרומם על רגליו והבין שהולכים לקבור אותו חי. האיכר בינתיים הרים את האת, והחל לשפוך חזרה את ערימות החול אל תוך הבור. לאט לאט, ערימה אחר ערימה, החל לאטום את הבור. לפתע שמע נעירה. הרים האיכר את מבטו וחוורו פניו. החמור טיפס על ערימות החול והבוץ שנזרקו עליו וכמעט שעמד להשתחרר החוצה…

אני מאחלת לנו שנדע להשתמש בחסרונות שלנו כדי להשתחרר מהבורות שנפלנו אליהם… כל אחת יודעת מה החסרונות שלה, ולו רק נעשה עם עצמנו חשבון נפש מדי פעם, נתקן את דרכנו ונפעל בחכמה, נגיע למלכות.

אב ובנו הלכו יחד לקרקס. הילד היה מרותק להופעה- ללוליינים ולהולכי הקביים, ללהטוטי האש, לליצנים, אך יותר מכל היה מהופנט מהופעתו של הפיל. הפיל פסע בעקבות מנהל הקרקס, עמד על רגליו האחוריות, צייר ציור בעזרת החדק, הריע בקול כאשר פקדו עליו ועשה עוד אי אלו להטוטים מרשימים. לאחר שסיים את חלקו במופע, קשר אותו מנהל הקרקס ליתד קטנה בכניסה לאוהל האמנים. הילד השתומם. בסיום המופע שאל אותו אביו "נו, בן, נהנית?", "כן," ענה הילד, "אבל אני לא מבין דבר אחד. איך פיל כזה גדול קשור ליתד קטנה כל כך? למה הוא לא בורח? לו רק היה מנסה, היתד היתה נתלשת בשניות מהקרקע ונגררת אחריו והוא היה חופשי…" האבא ליטף את ראש בנו ואמר, "שאלה חכמה, בן. בוא נשאל את מנהל הקרקס." השניים חיכו שהקהל יתפזר וניגשו למנהל הקרקס. המנהל חייך כששמע את השאלה הנבונה, וענה כך: "הפיל הזה הגיע אליי מספר ימים לאחר שנולד. הוא היה פילון חלש וקטן. קשרנו אותו ליתד, והיא זו שהחזיקה אותו במקומו. כאשר ניסה לברוח, נענש בחומרה- נמנע ממנו מאכל שאהב, או שהגבלנו את שעות המשחק שלו בחצר. בכל פעם שניסה לברוח ומתח את החבל שקשר אותו ליתד, היתד מנעה ממנו לברוח, והוא נענש על ניסיון הבריחה. עם הזמן הפילון הקטן גדל והתחזק, אבל כבר פחד לברוח. הוא היה בטוח שהיתד תמנע ממנו, ושייענש על ניסיון הבריחה. לכן הפסיק לנסות".

גם אנחנו, כשאנחנו מתבגרות, אנחנו מפסיקות לנסות כי בעברנו היתה איזו יתד שהחזיקה אותנו, איזה קול קטן שלחש לנו באוזן שלא נצליח, ובאמת לא הצלחנו, ולמדנו להאמין לו. אמנם אנחנו גדלנו, התנאים השתנו, יכול להיות שנצליח, אבל כבר יש שגרה וכבר התרגלנו, וזה לא באמת כזה נורא, נכון? כאן הייאוש תופס אותנו. תופס חזק. התייאשנו שאי פעם נצליח, ולכן הפסקנו לנסות.

היאוש הוא אחת הדרכים של היצר הרע. יצר הרע שלנו יש לו חלק גדול בבניית העולם- במדרש בראשית רבה נכתב על הפסוק "וירא ה' את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד"-

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר:
הנה טוב מאד, זה יצר טוב.
והנה טוב מאד, זה יצר רע.

וכי יצר הרע טוב מאד אתמהא?!
אלא שאלולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן.
וכן שלמה אומר: (קהלת ד): כי היא קנאת איש מרעהו:

בזכות יצר הרע, בזכות הקנאה, התאווה, ועוד דברים שמוציאים את האדם מן העולם- בזכותם יש עולם. אז כיצד נדע מתי יצר הרע שלנו הוא טוב וחשוב ומתי הוא מסוכן לנו ולאחרים? מתי הוא יצר של בניה ומתי של הרס? התורה מלמדת אותנו. בספר תומר דבורה נכתב: "אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת לצד הגבורות המתוקות כגון להלבישה, לתקן לה בית…" ככה בונים עולם. כשזו אשתו, לא אחרת. כשזו אחרת העולם נהרס. גם הייאוש מוביל להרס ולא לבניה. כשאנחנו מרימות ידיים מלנסות להיות טובות יותר- זו דרכו של היצר. בפרט כשמדובר על חיזוק באמונה- ניסינו בעבר ללכת עם כיסוי ראש וזה היה ניסיון קשה, אז ויתרנו. ניסינו להפריד במטבח בבית בין בשר וחלב. ניסינו ללבוש בגדים יותר צנועים.. אבל מה זה משנה, גם ככה ה' אוהב אותי, נכון? אז נכון, ה' אוהב אותך בכל מצב, אבל שתדעי שהויתור הזה, זו דרכו של היצר להחזיק אותך קרובה אליו. אל תפסיקי לנסות.

את הסיפור הבא סיפרה מתנדבת מהמרכז הרפואי באוניברסיטת סטנפורד. לבית החולים הגיעה ילדה בת 8 בשם ליזה שמצבה הרפואי היה קשה מאוד, והיה צריך לבצע בה פרוצדורה של החלפת דם עם אדם שחלה באותה המחלה והחלים ממנה. האדם שנמצא הכי מתאים לפרוצדורה הזו היה אחיה הקטן, בן ה5. הרופאים פנו אל האח הקטן ושאלו אותו אם הוא מסכים לתת את הדם שלו לאחותו כדי להציל את חייה. האח חשב על השאלה בכובד ראש, ולאחר היסוס קל ענה "כן, אני מסכים". לאחר שהרופאים ביצעו את הפרוצדורה בהצלחה והילדה החלה להתאושש, האח, ששכב במיטה הסמוכה לזו של אחותו, קרא לאחד הרופאים בשקט. הוא שאל אותו- "אני כל כך שמח לראות שאחותי החלימה. האם אני אמות מיד?" הרופא התרגש מעצם השאלה כשהבין שהילד היה מוכן להקריב את חייו עבור אחותו. הוא קרא להוריו של הילד, יחדיו הסבירו לו שהדם בגוף מתחדש והוא יתאושש ויחזור לעצמו… אבל הסיפור נשאר חקוק בליבם של כל מי שהיו עדים לו.

הילד היה מוכן לתרום דם להצלת חיי אחותו, תוך ידיעה שהוא מקריב את חייו. ילדים הם כאלה, יש בהם תמימות ופשטות. הם מוטרדים מדברים שאנחנו בכלל לא מסוגלים להעלות על דעתנו. בני בן ה-3 שאל השבוע "אמא, אם את תהיי מורה, אז מי תהיה אמא שלי?". מבחינתו מורה או גננת, אין לה עולם אחר מלבד העובדה שהיא מורה או גננת. היקום שלה מסתיים ברגע שהיא יוצאת מהגן, היא שם בשבילו. תראו כמה אמון הם נותנים במבוגרים שמקיפים אותם. מתי אנחנו מאבדים את התמימות הזאת? מתי אנחנו נהיים ממהרים כל כך, אדישים כל כך? מתי דברים מתחילים לחלוף על פנינו ואנחנו מפסיקות להקדיש להם תשומת לב?

תמים תהיה עם ה' אלוקיך. מה הכוונה במילה תמים? שלם, כמובן. שלם זה גם הטוב וגם הרע, המכלול. כשאנחנו קטנים הרע הזה בולט- ילד יכול לפגוע במישהו אחר בלי להניד עפעף, למשל לקחת לו את הדלי בארגז החול ולהשאיר אותו בוכה, או להגיד לו שהוא מריח רע. כשאנחנו גדלים אנחנו לומדים לבקש, למתן את התגובות, וגם להסתיר ולשקר. לפעמים זה לטובה, לפעמים זה מוגזם. למשל כשמישהו עושה לנו או לאחרים הרגשה רעה, ואז נעדיף שלא להגיד לו כדי לא לפגוע בקשר איתו, אבל מאחורי הגב- "ראיתי אתמול את X, לא תאמינו איך הוא דיבר לאשתו. לא מבינה איך היא סובלת את היחס הזה". אנחנו בני האדם, יש לנו נטיה לכסות את הרע במילים יפות, גדלנו ולמדנו להתקשט. אולי לא תראו אותנו מכוסים בנזלת, עם לכלוכים בעיניים ושרוולים מרופטים, אבל כן תראו אותנו מציירים מציאות שונה כדי לצאת יפים יותר. לכן אנחנו לא רואים הכל, והם כן. לכן הם מאמינים באנשים, ואנחנו כבר.. לא כל כך. הם חיים את המציאות כמות שהיא, ואנחנו חיים מציאות שהיינו רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו חיים.

עם ה' לא צריך לצייר מציאות שונה, ה' רואה אותנו כמו שאנחנו. עם הלכלוכים בעיניים והנזלת והכל. עם הטוב והרע. אנחנו לא צריכים לעשות הצגה. רק לסמוך עליו כמו ילדים שבטוחים שהמבוגר שעכשיו איתם, הוא כאן בשבילם, ושאפשר להגיד לו הכל בלי לחשוב פעמיים ובלי לפחד לפגוע ובלי להסתיר. אני מאחלת לנו שנגדל להיות קצת ילדים.

לשלמה המלך היתה בת אחת ושמה טפת, היא היתה נערה יפה, חכמה וטובת לב. אביה היה גאה בה, אך גם מעט מודאג. הנערה הגיעה לפרקה, מי בכל הממלכה יהיה ראוי לשאת את בתו? שלמה מיהר לשלוח שליחים שיקראו לכהן הגדול. "אנא," ביקש, "בדוק לי באורים ותומים מי יהיה בר המזל שישא את בתי לאשה". הכהן הגדול התבונן באבנים הקדושות המאירות וענה – "רואה אני שמי שישא את בתך לאשה, יהיה נער עני ופשוט." שלמה נחרד. האמנם? טפת היפה והחכמה תתחתן עם פשוט עם? לשמע הדברים, גמלה בליבו החלטה שיש לעשות כל דבר אפשרי כדי למנוע את הנישואין הללו.

באי נידח, אי שם בקצה העולם, הוקם מגדל גבוה וראשו בשמים, ובמגדל לא היו מדרגות, וגם לא מעלית, שיובילו אל החדר שבראשו. המגדל הוקף חומות ושומרים, ובתוך המגדל היה חדר אחד, ובו מיטה אחת, שולחן וכסא. שלמה קרא לטפת ואמר לה "בתי היקרה, ארזי מזוודה שתספיק לך לימים רבים ולכי עם עבדיי. תפליגו באוניה ללב הים, ושם יעלו אותך באמצעות סולמות למגדל." טפת הטובה עשתה כדברי אביה. שלמה קרא לנשר גדול ופקד עליו לקחת ממטבח הארמון בכל יום אוכל ולשאת אותו לחדר שבראש המגדל.

הימים חלפו. בוקר אחד התעוררה טפת, התמתחה, יצאה למרפסת, והנה נער שוכב שם. טפת העירה את הנער בפליאה, ושאלה אותו, "מי אתה? איך הגעת לכאן?" הנער סיפר לה ששמו ראובן. הוא בנו של איש עני מהעיר עכו, ועל מנת לכלכל אותו ואת אביו, יצא לשדה לשוטט ולחפש פרנסה. כל היום הסתובב ללא אוכל ומשקה, ולעת ערב נפל עליו פחד, וזימן לו ה' נבלה של שור. נכנס ראובן לתוך הנבלה כדי להתחמם, ונרדם. מתוך שנתו הבחין שנשר גדול עט על הנבלה, עף איתה למרפסת המגדל הגבוה ושם אכל את ארוחתו. ראובן התגלגל מתוך הנבלה, וכך מצאה אותו טפת. הנער ראובן היה בחור נאה ונבון, שלא שיחק לו המזל. טפת הוציאה ספר תורה קטן מחדרה והחלה ללמד אותו, וראתה שהוא חכם. שאלותיו היו נבונות, הוא זכר היטב כל מה שלמד, וכל החלו טפת וראובן ללמוד יחד את התורה. ביום מן הימים, הציע ראובן לטפת להינשא לו, הוא כתב את הכתובה בדמו. לשניים נולד בן.

בינתיים, שלמה בארמון המלך התגעגע לבתו. יום אחד קרא לנשר שכלכל אותה ושאל, "מה שלום בתי? כיצד היא מסתדרת במגדל?" הנשר השיב- שלום לבתך, שלום לבעלה ושלום לבנה התינוק". המלך לא האמין למשמע אוזניו. "בעלה? בנה? לא ייתכן." הוא פקד על עבדיו לסדר לו ספינה, והפליג אל האי. שם עלה עם סולם לראש המגדל, ופגש בבתו ובחתנה. הוא בחן את הבחור, ונוכח לדעת שהוא חכם גדול, נבון וטוב לב. "כיצד הגעת לכאן?" שאל אותו. ראובן סיפר לו כיצד נרדם בנבלת שור וה' זימן נשר גדול שישא אותו לראש המגדל. שלמה המלך הוכה תדהמה. בהתרגשות רבה ציווה לערוך סעודת הודיה בארמון, "עתה נוכחתי פעם נוספת כי אין אדם יכול להימלט מגזרת הקב"ה", הרהר בליבו.

מה היה הסיכוי של טפת? בחורה יפה, חכמה ונבונה, תקועה בראש מגדל גבוה? כיצד לא השתגעה שם, בכלוב הזהב שלה? כיצד לא צרחה על אביה וברחה מהארמון כשאמר לה שהיא הולכת להפליג באוניה לקצה העולם ולהישאר נעולה בחדר לבד, מוקפת חומות ושומרים? אבל היא לא השתגעה ולא ברחה, היא קיבלה את גזרת הגורל בנחת. באהבה. תוך ידיעה שה' יגלגל את הכל לטובה עבורה. כשה' גוזר עבורנו משהו, אנחנו צריכות להאמין שזה לטובה. יש לנו דרך לשנות גזרת גורל, אבל האם זה באמת נחוץ?

איש עשיר אחד הגיע לבצע עסקה במגדל יוקרה. העסקה בוצעה בהצלחה, והאיש שבע רצון יצא מחדר המנכ"ל, אוחז במזוודה מלאה בדולרים. הוא פנה בחיוך זחוח אל המזכירה ושאל "היכן אפשר לעשן כאן?". המזכירה הצביעה על גרם המדרגות וחזרה לעסוק בענייניה… האיש יצא לכיוון גרם המדרגות, והמשיך בעקבות השילוט אל גג הבניין. הוא עלה לגג, פתח את הדלת ויצא החוצה. לאחר שסיים לעשן, פנה לחזור לתוך הבניין, ואז גילה שדלת הגג נטרקה אחריו. כעת היא נעולה ואינו מצליח לפתוח אותה. אוקיי, הוא חשב. לא סוף העולם. אתקשר לידידי המנכ"ל ואומר לו שעליתי לעשן והדלת נטרקה אחריי. הוא חיפש את הטלפון הנייד שלו, וכאשר מצא אותו נחרד לגלות שאין לו קליטה, וגם הסוללה עומדת להיגמר. מה עושים? אגלי זיעה טפטפו ממצחו. חנוט בחליפת יוקרה, אוחז במזוודה מלאה בכסף, אבל חסר אונים. מה עושים? הזמן עובר, בטנו מתחילה לקרקר. אף אחד לא עולה לפה לעשן? תהה לעצמו. הגג סביבו היה שומם. הוא התיישב על גל אבנים, כנראה שארית של חומרי בניין שמישהו הניח שם, הניח את המזוודה לידו והתאמץ לחשוב איך אפשר להיחלץ ממצב הביש שנקלע אליו. לפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא קרב לקצה הבניין והתבונן למטה. ממרומי הקומה ה-30 אין סיכוי שמישהו יראה אותו, אבל תחתיו היה רחוב הומה אדם. הוא הוציא חבילת שטרות מהמזוודה וזרק אותה למטה. החבילה פגעה ברכב, הרכב נעצר. איש יצא ממנו, הרים את החבילה והמשיך לנסוע. מיודענו העשיר הרים חבילה נוספת וזרק גם אותה. זוג שהלך ברחוב שמח מאוד למצוא את הכסף והמשיך ללכת. "זה לא מספיק…" מלמל העשיר לעצמו, ובהחלטה של רגע הפך את כל המזוודה, השטרות התפזרו באוויר ונפלו לרחוב, אנשים נעצרו ואספו את הכסף, מרגישים בוודאי שזה יום המזל שלהם. "מה קורה? למה אף אחד לא מסתכל למעלה?!" חשב העשיר ביאוש… ומתוך יאושו בעט בגל האבנים. מספר אבנים גדולות התגלגלו למטה, נפלו לכיוון האנשים שנעצרו לאסוף את הכסף ופגעו ברכביהם. הו, עכשיו האנשים הסתכלו למעלה. הם כעסו והחלו לצעוק, הגיעו ניידות משטרה, וסוף כל סוף האיש העשיר חולץ- היישר למעצר בתחנת המשטרה.

שמתן לב מתי האנשים התבוננו למעלה? רק כשזרקו עליהם אבנים. לפני כן, כאשר האיש שפך עליהם את כל כספו, אף אחד לא התבונן למעלה. הם אספו את שטרות הכסף ומיהרו לברוח משם. כאשר נפלו עליהם האבנים, רק אז הם נעצרו, התבוננו למעלה והגיבו לסיטואציה. ככה גם אנחנו. ה' זורק עלינו את כל השפע שיש לו בבית גנזו- בריאות, קורת גג, פרנסה, זוגיות, ילדים, ואנחנו לא מודות לו. לא מספיק. אבל אם נקבל מכה מאבן קטנה אחת… פתאום אחד הילדים עושה צרות במסגרת החינוכית, או שיש בדיקה רפואית שמדאיגה אותנו, רק אז נרים את הראש ונגיד "ה', תודה על כל הטוב, אבל רק רציתי לבקש, אם אפשר…".

יש נשים שכל כך קשה להן להיכנס להריון, ולך יש ילדים. יש כאלו שכל כך קשה להן להתחתן, ואת זכית בבן זוג. יש כאלו לא עלינו עם נכות פיזית או נפשית, ואילו את ברוך ה', בריאה. יש כאלו שישנים על ספסל ברחוב, ולך יש בית. וזה ממשיך והולך, רשימה שלמה שגם אותה אפשר לפרוט לפרטים- למשל, לא רק שיש לך בית, הוא גם שלך בטאבו, ולא רק שהוא שלך, גם יש לו מרפסת ומעלית, ולא רק שיש בו מרפסת ומעלית, גם אין בו בעיות נזילה, ולא רק שאין בו בעיות נזילה, הוא נמצא במיקום מעולה וכו', הדברים שיש להודות עליהם לא נגמרים. אני מאחלת לנו שנזכה להודות על הטוב, ולא להתלונן על הרע. שלא יקרה חלילה מצב שה' יצטרך "לזרוק עלינו אבנים", כדי שנסתכל למעלה ונעריך את כל הטוב שזכינו לו.

יש משפט של הרב קוק שהוא פשוט ומקסים, ותמיד כשאני קוראת אותו אני מתמלאת באוויר זך וצלול שמנקה ממני את כל השפלות שדבקה בי, בין אם זה עצב או כעס, או כל מידה רעה אחרת, ואפשר לנשום. "כל מה שהאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עימו". המשפט המקסים הזה תולה בעצם את העולם כולו בנו. אנחנו, כל אחת בפני עצמה וכולנו יחד, אחראיות על העולם כולו. כיצד זה ייתכן?

בסרט שנושא את השם "תעביר את זה הלאה" מסופר על ילד שהתבקש על ידי המורה שלו לחשוב על רעיון שישנה את העולם. הילד חשב והגה רעיון נפלא, שכל אדם שנעשה עבורו מעשה טוב, יבחר 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב. כל אחד מאותם אנשים יבחר גם הוא 3 אנשים ויעשה עבורם מעשה טוב, וכך הדבר יתגלגל עד שתיווצר שרשרת של מעשים טובים. הילד עצמו נפל בסוף הסרט קורבן למעשה אלימות סתמי, אבל המעשים והטוב שחולל המשיכו להתגלגל בעולם.

מה נשאיר אחרינו? עבור מה אנחנו עובדות כל כך קשה? אנחנו כאן הרי כדי להתגדל- כדי לצמוח ולעשות טוב לעולם, כדי לתקן את עצמנו, להוסיף אור ולקרב את העולם כולו עוד צעד אחד אל הגאולה. כל מה שאתגדל בפני עצמי, כל דבר טוב שאוסיף בעולם הזה לעצמי, אוסיף גם עבור העולם, שהרי אני חלק ממנו. ואם לעולם יהיה טוב, אז גם לי יהיה טוב, שהרי אני חלק ממנו. "מתגדל העולם כולו עימו". הבנתן? זה מעין גלגול אינסופי של אור שמאיר את העולם כולו, שרשרת בלתי נגמרת של טוב. אז למה שנבזבז את הזמן על עצב או על כעס, או על דאגות? חיוך אחד שלנו יכול להאיר את העולם ולשנות למישהו את היום! אמרו חז"ל "גדול המלבין שיניים לחברו, יותר ממשקהו חלב". כמה טוב אפשר לעשות למישהו בעזרת חיוך בלבד, או מילה טובה.

מסופר על אב שישב בבית הכנסת, ופתאום הגיע רבו וטפח לו על שכמו. "אשריך, איזה בן צדיק גידלת! מתמיד להגיע לכל שיעורי התורה בזמן, מלא חסד, עוזר לחבריו. באמת, יישר כח גדול." והלך. האב חזר לביתו מאושר, סיפר לאשתו איך החמיא להם הרב, החמיא גם לה שבזכותה הוא מוצא זמן ללמוד עם הילד, שטרחה והשקיעה כל כך בחינוך הילד. וכשהילד חזר הביתה לשני הוריו הזורחים מאושר- שמע תשבוחות ונדהם. אתן יודעות למה? כי הרב טעה. הוא התכוון לילד אחר, ובטעות החמיא לאבא הלא נכון. אבל הילד לא ידע שהרב טעה, הוא היה בטוח שסוף כל סוף מישהו רואה את כל מה שטוב בו, סוף כל סוף מישהו מעריך את המאמצים שלו. וביום למחרת, הוא הגיע לתלמוד התורה בזמן, ישב מרוכז במשך כל השיעור, הגיש לרבו כוס מים ועזר לחבריו לאסוף את הספרים. אני מאחלת לכל אחת מאיתנו שנזכה להאיר ולחולל שינוי בעולם.