חודש: אוקטובר 2018

20בדיקה

בדיקה

בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב:

הגמרא מספרת שפעם אחת הגיעו תלמידיו של רשב"י ורצו ללכת לחו"ל להתפרנס ולחזור לארץ ישראל כעשירים וללמוד תורה מתוך נחת.

הוציא אותם רשב"י לבקעה ואמר: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב". והיתה הבקעה מתמלאת דינרי זהב.

אמר להם רשב"י: כל מי שרוצה ליטול מדינרי הזהב ילך ויטוך אך שידע שמהעולם הבא שלו הוא נוטל!

וצריך להבין, מה הפריע כל כך לרשב"י, האם לא הגיוני יותר ללמוד תורה מתוך נחת כעשיר?

אומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו".

רש"י כתב על הפסוק הזה: "שתהיו עמלים בתורה".

כלומר, העמל בתורה הוא חלק מההליכה בחוקותיו של ה'. תורה בלי עמל איננה תורה שלמה.

ומה כל כך גדול בעמל, מדוע הוא כל כך חשוב?

נתאר לעצמנו שני אחים תאומים. האחד חכם מאוד, שהגיע לאמו עם ציון 100 במבחן. אחיו לעומתו, לא ניחן בשכל מבריק והוציא ציון 80 במבחן.

מי גדול יותר?

ממבט ראשון היינו חושבים שמי שהוציא 100 הוא הגדול מביניהם.

אך מה נאמר אם זה שהוציא 100 לא התאמץ ואחיו כן – מי יותר גדול?

וודאי שמי שעמל!

מדוע? – כי הוא הוא התקדם בחיים, הוא יצר משהו משלו!

לצערנו, בעולם בו אנו חיים, מי שהוציא 100 חשוב יותר, כיוון שאנו צריכים תוצרת, תפוקה ולא מעניין אותי מי עמל ומי לא.

גם בבתי הספר, רגילים למדוד תלמיד לפני ציוני הבגרות ואפילו בישיבות חשובות רגילים למדוד את התלמיד לפי מספר דפי הגמרא שסיים.

בעולם המודרני אנו מנסים כמה שיותר ליצור חיים נוחים, ללא עמל – אין צורך לפתוח ברזים, להוריד מים בשירותים או להוציא נייר באופן מכאני,  הכול פועל על פי מכשור מתקדם. דבר זה גורם לאדם למצוא כמה שיותר נחת גם בלימוד וזה דבר לא טוב.

על האדם לדעת שהנוחות צריכה לרומם אותו בחיים ולא להנמיך את קומתו ולפנות ליבו לבטלה.

תרבות המערב, הנשלטת בידי הנצרות חינכה אותנו הפוך מהתורה. לדבר זה יש שורשים עמוקים עוד בהיסטוריה:

תרבות יוון – סמרטוטיות של מוסר. תאוות פרועות ובלי נשלטות.

הנצרות – יש"ו ביטל את כל המצוות ועיקר המצוות מבחינתם הם בלב.

תרבות המערב – מציגה חולשה כללית של תפנוקים.

לעומת גישות אלו לימדונו חכמינו:

"ארץ אשר אבניה ברזל" – אלו תלמידי חכמים וכל תלמיד חכם שאינו קשה כאבן אינו תלמיד חכם.

"כי מיץ חלב יוציא חמאה" – במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה.

התורה דורשת מהאדם להיות גיבור והאמת, אם לא היינו כאלה במשך הגלות היינו נמחקים מזמן, כמו כל שאר האומות.

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

איזהו עניו?

מסופר על מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל, שהיה הולך ברחוב ורואה שלטי חוצות המפרסמים את השיעורים שהיה מעביר לרבים. בין יתר הדברים שנכתבו שם היו דברים שנאמרו בשבחו, כגון: "הרב הגאון מעוז ומגדול…".

הרב היה לוקח בידו טוש, עובר בין השלטים ומוחק את כל התארים שכתבו עליו, כדי שחס ושלום לא יבוא לידי מידת הגאווה.

יש שני סוגי ענווה פסולים, שלצערנו אנשים חושבים שהן מידות טובות:

א. האדם לא מחשיב את עצמו ואף מזלזל בעצמו. הוא באמת חושב שהוא לא שווה הרבה ומכאן מגיע לידי דכדוך הנפש.

ב. האדם חושב שהוא הפוך ממה שהוא באמת. לדוגמה: החכם יאמר על עצמו שהוא טיפש וכדו'.

אם כן מהי הענווה הראויה?

פעם אמר אדם חכם, שהמטוסים הגדולים ביותר מפחדים מציפורים קטנות שיכנסו לתוך המנוע שלהם ויגרמו לחבלה במטוס – מידת הענווה היא להכיר בערכו של כל אדם, גם הקטן ביותר, כפי שאמר החכם מכל אדם, שלמה המלך ואף קיים בעצמו את הפסוק: "איזהו חכם הלומד מכל אדם".

מעניין מאוד שרוב בני האדם קוראים לאדם "גדול", כשיש לו הרבה תלמידים ושמו נפוץ בכל הארץ. אך ביהדות, אדם גדול נקרא "תלמיד חכם". למה מוסיפים לו את הכינוי "תלמיד" ולא קוראים לו פשוט "חכם", האם אין זה פוגע ומוריד מגדולתו?

חז"ל אמרו על הנביא הגדול והעניו באדם, משה רבנו: "משה קיבל תורה מסיני".

ומדוע לא אמרו: "משה לקח תורה מסיני"?

מבאר רבנו מנחם המאירי, שמשה קיבל את התורה ממקום בנפשו הנקרא "סיני", כלומר, ממקום של ענווה, שמשה ידע שכל הגדולה הזו אינה שייכת לו אלא הוא בסך הכל צינור המעביר ומעתיק את השמועה מריבונו של עולם לעם ישראל.

ולכן יש שני סוגי ענווה ראויים:

א. לדעת את חסרונותיך – אינך מושלם ותמיד עליך לראות את מי שמולך כבעל יתרונות שאין בך.

ב. להעריך את כשרונותיך – לדעת מי אתה באמת, לא לזלזל בעצמך ולזכור שהנך מוצלח (חכם / גיבור / עשיר) ובכל זאת, לדעת שהכול מאת ה' ואני רק הצינור שמקבל את השפע ממנו.

ונסיים בסיפור:

פעם הגיע אדם אחד לרב אליהו זצ"ל עם אתרוג והתפאר כמה האתרוג מהודר וכמה כסף עלה.

אמר לו הרב כשעיניו מביטות למטה: "האתרוג שלך פסול"!

לאחר שהרב קבע בהחלטיות שהאתרוג פסול, הרים הרב אל העלה של האתרוג ואכן ראה שתולעת עשתה בו חור.

לאחר המקרה שאלו את הרב: מניין ידעת שהאתרוג פסול לפני שבדקת אותו?

אמר להם הרב: עם גאווה כזו בוודאי שהאתרוג פסול, שהרי ראשי התיבות של האתר"ג הם: אל תבואני רגל גאווה.

חייו של יעקב אבינו:

שבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב אבינו היו בטובה מעין העולם הבא עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו רבה ה'). השבטים הקדושים היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט,א).

כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

וכשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, שתרגומו: הזן אותי מהוולדי ועד היום הזה!

כותב בעל ה"כלי יקר" שאין מי שיעלה בדעתו להודות מעל לכל שבכל יום מימי חייו היה לו… לחם לאכול!

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות מהתורה אלא רק על אכילת לחם לשובע. על כל השאר המאכלים כגון: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש – פחותה חובת ההודאה והיא מדרבנן בלבד.

מדוע זה כך?

אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). אבל אט אט, חושבים אנו שהלחם לאכול מובטח, ומקבלים אנו את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

מבט זה ביקשו חז״ל להקנותנו בכל יום ויום. בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!

 

האפיפיור וגולדה:

האפיפיור פאולוס השישי אמר לראש ממשלת ישראל, בזמן מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר: "אני מזועזע מן האלימות שהפעילו היהודים בארץ הקודש".

ענתה לו גולדה: "אבל זה שלנו"!

כלומר, יש לי זכות ואף חובה לכבוש את ארצי כדי להשיב את הצדק לעולם, בלי התנצלויות ובלי התפיפיפות.

שושלת קין והבל:

אם נשים לב לשושלות שבספר בראשית נראה דבר מעניין.

א. שושלת קין – שושלת פיתוח החברה האנושית:

• יוון – אבי יושב אוהל ומקנה – ממציא הכלכלה.
• יובל – ממציא המוזיקה והאומנות.
• תובל – לוטש נחושת וברזל – כלי מלחמה.
• נעמה – שמה מורה שהייתה נעימה בעוה"ז.

במשפחה זו מחנכים להיות עשיר – וזה מצריך להשקיע את חייך בעוה"ז.

בשיטה זו נוקט האיסלאם שלקחה לה כתורה את מידת הגבורה באופן קיצוני ומכך הגיעה לידי פיתוח הפראיות הברברית.

ב. שושלת שת – עוסקת ברוחניות ובחכמה:

• אנוש – "אז הוחל לקרוא בשם ה'".
• מהללאל – "מהלל את ה'".
• חנוך – "ויתהלך חנוך את האלוהים".
• למך – "זה ינחמנו מן האדמה אשר אררה ה'".
• נח – "איש צדיק".

בשיטה זו נוקטת הנצרות  שלקחה לה כתורה את מידת הרחמנות באופן קיצוני ומכך הגיעה במשך הדורות לשחיטת ורצח מיליוני יהודים.

מה חסר לשניהם? – החיבור והאיזון בין הגבורה והרחמנות.

לכן רק הנביא בישראל יכול להיות "חכם גיבור ועשיר" – חכם מצד אחד (מידת הרחמנות), עשיר מצד שני (מידת החומרניות) ועם זאת לשלבם בגבורה וזו ייחודיותו עם ישראל – מחד רחמנים ביישנים וגומלי חסדים ומאידך "עם קשה עורף" ו – "עזים שבאומות" – בעל יכולת מסירות נפש מאין כמוה.

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ובמידה זו עוד נזכה לראות בפריחתה של ארצנו השלמה במהרה בימינו אמן.

שלום הרב.

שאלה זו תמיד מהדהדת באזני: מי אמר שיש אלוהים? אולי זו סתם המצאה שהמציאו בני האדם? הרי את הכל ניתן להסביר בצורה טבעית?

שלום רב:

בספרי האמונה של רבותינו הראשונים, מצאנו שתי שיטות, אשר היו נר לרגלינו, בהוכחת מציאות ה' בעולם:

א. הסדר המופתי שבבריאה לעולם לא יכול היה להיווצר ללא כוח מסדר עליון (חובות הלבבות).

זאת ועוד, המדע בעצמו הוכיח שהבריאה תמיד שואפת לאי סדר (חוק התרמודינמיקה), אם כן, כשיש סדר זה מראה על יד מכוונת.

אפילו עמנואל קאנט (בספרו "הגיונות מטאפיזיים") אמר שזו הראייה ההולמת ביותר את התבונה האנושית.

ב. התגלותו של ה' במעמד הר סיני לעיני כל העם זו ההוכחה למציאות אלוהים, שהרי לא ניתן לרמות שני מליון בני אדם שבעצמם שמעו את קול ה' ולא כדתות אחרות שהאמינו לנביא כזה או אחר ללא ראיה ברורה (כוזרי).

ר' אליהו מווילנא כותב שזו ראייה שאי אפשר לסתור.

חז"ל תיארו זאת דרך הפסוק שבשיר השירים: "מה תחזו בשולמית כמחלת המחניים" – שזהו מעמד הר סיני, ששאר הדתות לא חזו מעמד דומה לזה ולכן אין להם שום טענה וראיה שדתם נכונה.

ונוסיף עוד שתי ראיות אשר התחדשו במהלך הדורות:

• אם אין אלוהים כיצד יש חוקיות בטבע? אם אין מתכנן לעולם ואין מי שקובע מה ייעשה בו מדוע העולם לא משתנה כל הזמן? לדוגמה: מדוע התפוח לא נופל מידי פעם בזגזג מהעץ, אלא תמיד יפול בצורה ישרה? כל זה מחייב שיש מתכנן לעולם (העיקרון האנתרופי).
• לכל תנועה חייב להיות מקור שיזיז אותה, שאם לא כן כיצד התחילה התנועה הראשונה בעולם? ולכן לחומר חייב להיות מקור רוחני, שאם לא כן כיצד הוא נוצר? לדוגמה: אבן דוממת אינה יכולה ליצור את עצמה ואינה יכולה להזיז אותה, אם כן מי יצר והזיז את האטום הראשון? (דקארט, בספרו "הגיונות מטאפיזיים").

 

 

שעמום והתחדשות:

פעם שאלו בחור עיוור:

א. מה אתה מתכוון כשאתה מברך בבוקר ברכת "פוקח עיוורים"?

ב. האם לא מעניין אותך לדעת כיצד אשתך נראית?

והוא ענה: אמרתי לאשתי פעם: ראי כמה בעלים יש לחברות שלך שיש להם עיניים לראות אבל הם לא באמת רואים!

וזו בדיוק התשובה לשאלותיך: אני מבקש מה' שבאמת ייתן לי עיניים לראות לא רק בצורה חומרית אלא בצורה השכלתית ומתוך כך האהבה שלי לאשתי רק הולכת וגדלה מיום ליום.

כבני אדם אנחנו משתעממים די בקלות ובדורנו, בו מצוי שפע כלכלי הדבר בא לידי ביטוי בצורה חדה יותר – אנחנו משנים עבודה, דירה, רהיטים, ביגוד וכו'.

ומעניין שדווקא את הדבר המשמעותי ביותר בחיינו אנו לא משנים – את בן הזוג שלנו ומה הפלא שיש 42 אחוז גירושין בישראל!!! (וזה רק מי שמקבל גט בלי להחשיב את אלו שחיים כפרודים ללא גט).

אם כך, כיצד נוכל לגרום לחיי הזוגיות שלנו לא להישחק?

ביחסים שבין בני זוג יש שני חלקים:

א. אהבה – מטשטשת זהויות, משום שכשאני מאוהב אני כופה את עמדותיי, שנראות טובות בעיניי, על הצד השני, כי אני באמת רוצה שיהיה לבן זוגי טוב.

ב. כיבוד – מגלה זהויות, משום שכשאני מכבד אני לא כופה את עמדותיי על הצד השני.

בנידה יש שבועיים של אהבה ושבועיים של כבוד וזה יסוד השלמות בין בני זוג – מחד לאהוב ומאידך לכבד.

אדם וחווה נבראו בתחילה כגוף אחד משני הצדדים ולאחר מכן ה' חותך את אותו הגוף ומעמיד את חווה ממול אדם. הדבר תמוה, שהרי אם ה' רצה לברוא שני גופים מדוע מתחילה בראנו כגוף אחד?

כפי שאמרנו, בתחילה יש אהבה – טשטוש זהויות כשבני הזוג מרגישים כגוף אחד בלתי ניתן להפרדות, אך כדי למנוע את הסכנה של השתלטות אחד על השני מגיע לאחר מכן שלב הכבוד – לכל אחד יש זהות משלו, חיים משלו וצריך לכבד אותו בלי כפיה של רצונותיי ומחשבותיי עליו. 

וכך כתב אהוד בנאי באחד משיריו:

אש – אהוד בנאי – מילים ולחן: אהוד בנאי

בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה

האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?

איך הלכתי שוב אחרי דמיון שווא מעורפל

איך פיתה אותי השד המנוול.

את האישה שלי אמר לי לעזוב

יותר טובות ממנה, כך אמר, תמצא ברחוב

משך אותי ללכת למקומות לא טובים

עשיתי לעצמי בושות, רקדתי עם כלבים.

יום אחד התעוררתי בביב שופכין

ולבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין

ועכשיו אני רוצה לחזור הביתה אל האישה

תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?

אל דאגה חבר יקר שלי אל תתייאש

בוא ואתן לך גפרור שבלבך ידליק את האש

דע לך זהב טהור זורח בביתך

ואין בכל העיר טובה כאשתך

אבל אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת

כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת

אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת

כמו הלבנה המתחדשת.

היחס ליופי ביהדות:

שאלו את הפילוסוף וולטר: מהו יופי?

אמר להם: בשביל האריה – לביאה, בשביל הכבש – כבשה, בשביל הפר – פרה וכו'.

אם כך נשאל את עצמנו: מה היחס ליופי ביהדות? 

חז"ל אומרים שאברהם אבינו לא ידע איך נראה יופיה של שרה עד שפרעה חשק בשרה ואברהם הבין שיש לו אשה יפה, כפי שאמר הכתוב: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – משמע שעד אז אברהם לא ידע ששרה אשה יפה.

מכאן משמע לכאורה, שהיחס ליופי ביהדות אינו חיובי כלל וכך משמע מהפסוק: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" – מספיק יראת שמים בלבד ולא מעניין אותנו מהחיצוניות.

אך כשמביטים לעומק רואים ממקורות אחרים שהיחס ליופי הוא חיובי מאוד. נביא מספר דוגמאות:

א. רבי יוחנן היה אדם מדהים ביופיו וכשהיה עומד מחוץ לשערי הטבילה היה מברך את הנשים שיהיו להם בנים יפים כמותו.

ב. אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה בעיניו.

ג. בגדים נאים, כלים נאים ואשה נאה מרחיבים דעתו של אדם.

ד. ירושלים ובית המקדש נקראים "נויו של עולם".

ה. מצווה לעשות בגדי כהונה "לכבוד ולתפארת".

אם כך נשאלת השאלה מה היחס הראוי ליופי ביהדות, האם חיובי או שלילי?

אומר הגאון מוילנא יסוד חשוב! בחיים ישנם שני סוגי יופי:

א. חומרי – המשמש רק למטרה אחת – להחצין את הגוף ולהשתמש בכוחות החיים לרעה.

ב. רוחני – המשמש לעבוד את הקב"ה.

וכך הסביר הגר"א את הפסוק:

שקר החן והבל היופי – כשהם משמשים לרעה ולהגברת התאוות החומריות אז באמת היופי הוא שקרי ורע, אך יראת ה' – כשהיופי משמש ליראת ה' – היא תתהלל ביופי שלה.

עכשיו יובן שאברהם מעולם לא הסתכל על גופה של שרה כאובייקט מיני חס ושלום, עד שהגיע פרעה הרשע ועשה כן ומאז אברהם הבין שבאמת אשתו יפה גם מבחינה אוביקטיבית לכלל העולם.

וכך אמר דוד המלך בתהילים: "בנותנו כזויות מחוטבות" – הבנות שלנו יפות ומחוטבות מאוד, מתי? "תבנית היכל" – שהיופי שלהם משמש לקדושה ולעבודת ה' כפי שהיה בית המקדש, במהרה בימינו ייבנה.