בספרי האמונה של רבותינו מצאנו שתי שיטות אשר היו נר לרגלינו בהוכחת מציאות ה' בעולם:
- בעל "חובת הלבבות" – הסדר המופתי שבבריאה לא יכול היה להיווצר ללא כוח שסידר אותו. אפילו עמנואל קאנט, שהיה מטיל ספק בכל דבר, אמר שזו הראייה ההולמת ביותר את התבונה האנושית. בחוקי הטבע קיים כלל: סדר מחייב תבונה שייצור אותו. אם ניקח עט וננסה לזרוק אותו 10 פעמים באוויר – לעולם הוא לא ייפול באותו המקום בדיוק (חוק התרמודינאמיקה).
- ה"כוזרי" ו"ספר העיקרים" – המסורת היהודית, היא ורק היא אומרת שהייתה התגלות של ה' במעמד הר סיני לעיני כל העם ולכן לא ניתן לומר שהיא דת הניתנת להכחשה שהרי כולם ראו זאת במו עיניהם, לעומת דתות אחרות שלעולם לא ראו במו עיניהם את התגלות ה' קבל עם ועדה ולכן ניתן לומר שדברי נביאיהם שקריים.
נוסיף עוד שתיים אשר התחדשו במהלך הדורות:
- אם אין אלוהים כיצד יש חוקיות בטבע? אם אין מתכנן לעולם ואין מי שקובע מה ייעשה בו מדוע העולם לא משתנה כל הזמן? לדוגמה: מדוע התפוח לא נופל מידי פעם בזגזג מהעץ, אלא תמיד יפול בצורה ישרה? כל זה מחייב שיש מתכנן לעולם (העיקרון האנתרופי)
- לכל תנועה חייב להיות מקור שיזיז אותה, שאם לא כן כיצד התחילה התנועה הראשונה בעולם? לחומר חייב להיות מקור רוחני, שאם לא כן כיצד הוא נוצר? לדוגמה: אבן דוממת ואינה יכולה ליצור את עצמה, אם כן מי יצר אותה? (דקארט, בספרו "הגיונות מטאפיזיים").