בפרשתנו, פרשת שופטים נאמר (דברים יז, יח):
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
וביארה הגמרא שהמלך כותב לשמו שתי תורות – "אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".
וכך פוסק רמב"ם להלכה (הלכות מלכים ג,ה):
"בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצֻווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".
גם לנו האנשים הפשוטים יש את 'הרצוא ושוב…', יש לנו את הזמנים שהספר תורה הקטן בנשמה שלנו נשחק מרוב חיי המעשה וההתחככות עם עולם המעשה ויש לנו את הספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, אלו העוצמות הנשמתיות הפנימיות האמיתיות שלנו.
חודש אלול הוא הזמן שבו לומדים מהספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, זה שלא נשחק במשך השנה.
וכך כותב הרב קוק (אגרת שעח):
"בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה של מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".
בחודש אלול אנחנו שואבים מנובלות חכמה של מעלה כדי שיאירו לנו למשך כל השנה!