פרשת דברים ושבת חזון.
הפטרת השבת לקוחה מתוך ספר ישעיה: "חזון ישעיה בן אמוץ…".
והדבר דורש עיון, אם חז"ל רצו להזכיר לנו את הסיבות לחורבן, מדוע לא תיקנו לקרוא את ההפטרה מתוך ספר ירמיה שהוא הנביא שנכח בזמן החורבן?
ונראה לומר שהיה חשוב לחז"ל שנקרא פרק מהנביא המזכיר גם נחמה לעם ישראל – "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" – חטאנו, פשענו אך בן תמיד נשאר בן, אף על פי שהכעיס מאוד את אביו.
גם בפרשתנו, פרשת דברים, משה מכה על קדקודם של ישראל אך עושה זאת ברמז (הסוגריים הם על פי פירוש רש"י):
"במדבר (שהכעיסוהו במדבר) בערבה (שחטאו בבעל פעור ובבנות מואב) מול סוף (שאמרו "המבלי אין קברים במצרים") בין פארן (בחטא המרגלים) ובית תפל ולבן (ומאסו את המן שהוא לבן) וחצרות (בזמן קרח והמרגלים) ודי זהב" (בזמן חטא העגל).
משה מלמדנו כלל חשוב: גם כשמוכיחים מישהו חשוב לעשות זאת באהבה – רק כך דבריך נשמעים.
למילה משבר יש שני פירושים:
א. קושי גדול בחייו של האדם.
ב. מזון, כלשון הפסוק: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת".
כלומר, גם בשעת המשבר, בשעה שהאדם מתמודד עם קושי שה' מזמן לפתחו, יש חלון הזדמנויות חדש וקומה חדשה ובלתי צפויה נגלית לאדם.
אולי זו הסיבה שחודש זה נקרא "אב", כי גם בשעת זעמו של הקב"ה עלינו ניכרים רחמיו והוא נותן לנו פתח של תקווה.
ועל כך שיבח דוד את ה' בזמן חורבן הבית: "מזמור לדוד באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קדשך – שהפיג הקב"ה חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו" (ילקוט שמעוני, תהילים פרק עט).